קללת אדמה – פרק 67

בכל זאת היינו צריכים לקחת רכבת עד קרואטיה למקום שנקרא רייקה. שעתיים של נסיעה ליד תומאס הפכו להיות סיוט ועינוי בלתי נסבל בעבורי.
הוא כמעט נישק אותי.
לא העזתי להביט בפנים שלו אחרי שהתווכחנו על רצח היהודים במה שהם קראו לו "שואה".
הבטתי החוצה מהחלון, לוקאס הביט בי, תומאס שוב פתח את אלבום התמונות.
"מה.." הבטתי בו בהיסוס. "אילו תמונות יש לך שם?"
תומאס הרים עיניים מהאלבום והביט בי. רק מלהביט בעיניו הרגשתי שלחיי בוערות.
"רק.. רק תמונות של אבא שלי. עם אתנה.. או עם דוד שלי…"
"אה.." מלמלתי בשקט ופניתי להביט שוב מהחלון.
"את.. את רוצה לראות?" הוא שאל בהיסוס בתורו. פניתי להביט בו. זה היה תורו להסמיק.
"אמ.. בטח" אמרתי וקמתי כדי להתיישב לצידו.
הוא פינה לי מקום ואז הראה לי את התמונה שבהה בה בדקות האחרונות. אביו ואתנה עמדו על רקע של הר גבוה ומושלג. הם הביטו זה בזה בעיניים נוצצות ממש. לא יכולתי שלא לחייך.
"אני.. אני מצטערת שאמרתי שאמא שלכם שטחית" אמרתי פתאום. "היא באמת אהבה אותו, נכון?"
"היא אהבה כל אחד מהאבות שלנו" לוקאס היה זה שהשיב על שאלתי, ואז הביט גם הוא בתמונה.
"אבל אתה חייב להודות שבתמונה הזאת היא נראית ממש – "
"כן. בסדר" לוקאס אמר ואז הביט החוצה, מבעד לחלון.
"לוקאס.. הכל בסדר?" שאלתי. תומאס סגר את האלבום וקם על רגליו.
"אני.. אני אתן לכם לדבר לבד" תומאס מלמל ויצא מהקרון.
הבטתי בלוקאס שהביט אחרי תומאס במשהו שהזכיר תיעוב כמעט.
"מה יש לך?" שאלתי ברגע שהחזיר אליי את מבטו. המבט הזה היה קשה וחודר.
"מה יש לי?" הוא שאל בפליאה. "תגידי לי אמה, עד כמה תמימה את?"
"על מה אתה – ?" התחלתי אבל קולו חתך את דבריי.
"את באמת לא שמה לב?!" הוא כמעט צעק. הנחתי יד על זרועו והרגעתי אותו.
"בבקשה, לוקאס" אמרתי בשקט. "אל תכעס. תסביר לי מה הבעיה"
הוא הביט לתוך עיניי. עיניו האפורות היו עצובות.
"לא חשוב מה אני עושה הוא פשוט מצליח לעשות את זה" לוקאס אמר חרש ואז הסיט את מבטו. "אמה, אני.. אני עשיתי משהו.. משהו לא טוב. ואת צריכה לדעת עליו אבל…"
הוא השתתק.
"אבל אני לא מסוגל לומר לך מה הדבר הזה" הוא סיים בשקט. לא מביט בי.
"כמה רע הדבר הזה?" שאלתי בשקט. "ולמי זה קשור?"
"אני.. זה… כלומר.." לוקאס התחיל למלמל בכל כך הרבה שפות בבת אחת שידעתי שהוא משתגע מרגשות. תפסתי בפניו בידיי והכרחתי אותו להביט בי.
"היי! לוקאס!" אמרתי והכרחתי אותו להמשיך ולהביט בי למרות שהשפיל את מבטו. "מה שזה לא יהיה, אני עדיין אוהב אותך. אני יודעת שמה שלא עשית, עשית את זה מכוונות טובות."
הוא הביט בי לרגע ארוך ונראה מהסס.
"אתה לא חייב לספר לי" אמרתי ושחררתי את פניו לאט. "אני גם לא אכעס אם תחליט שאתה לא רוצה לספר לי. זה בסדר."
הוא השפיל את מבטו. "אני מצטער שאני פחדן כזה. אני פשוט לא.. לא רוצה לאבד אותך"
"לאבד אותי?" שאלתי בשקט.
"את ממש תמימה, אמה."לוקאס אמר ורגע ארוך לא דיברנו.
"למה אני תמימה, לוקאס?" שאלתי. "מה אני לא רואה?"
"שתומאס קצת יותר ממחבב אותך!" לוקאס התיז בכעס ואז הביט בי בפתאום. כאילו מחשבה מחרידה חלפה בראשו. "מה את.. מה את מרגישה – ?"
"בבקשה, אל תשאל אותי משהו כזה, לוקאס!" אמרתי במהירות. "אתה לא בוטח בי? אני אולי תמימה אבל אני לא…" השפלתי את מבטי. "אני לא מאמינה שאתה חושב שאעשה לך משהו כזה."
"לא! לא!" הוא קרא והפעם הוא זה שתפס בפניי. "אני לא הייתי חושב דבר כזה לעולם! לא היית פוגעת בי ככה, אני יודע שלא."
"אז למה שאלת את השאלה הזאת?" לחשתי ודמעות החלו לעלות בעיניי.
"כי אני פוחד!" הוא קרא ואני הבטתי לתוך עיניו. "אני מפחד לאבד אותך, אמה! אחרי כל מה שעברנו.. אחרי שהסכמת לצאת איתי ו.. ו.." הוא הסמיק והשתתק. וכשחזר לדבר קולו היה צרוד ומלא כאב. "אני פשוט לא מוכן לאבד אותך, אמה. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך עד כלות נשמתי."
המשכתי להביט בו רגע ארוך. "אתה חושב שאני אעדיף את תומאס על פניך?" שאלתי בשקט.
"אני לא יודע. תומאס מוכשר בהרבה דברים.. הוא חכם, הוא מוכשר ממני בחרב, הוא גבוה יותר…"
"והאם אני החברה שלו…" הבטתי בלוקאס בתוכחה. "… או שלך?"
"שלי…" לוקאס לחש.
הבטתי בו בעידוד. "מה זה אומר?"
הוא משך בכתפיו.
"שאני אוהבת אותך, לוקאס." אמרתי בשקט. "אותך, ורק אותך"
ואז רכנתי לעברו ונישקתי אותו כדי להוכיח לו עד כמה רצינית אני. רק חבל שלא ידעתי שתומאס האזין לנו מאחורי הדלת כל הזמן, עד שכחכח בגרונו ואמר: "הגענו לקרואטיה, רייקה"