קללת אדמה – פרק 66

לעזאזל עם הרגשות שלי. לעזאזל איתן. כבר רכנתי והיצר שלי גרם לי כל כך לרצות לנשק את אמה, ובמזל טהור, לוקאס הספיק לעצור אותי בזמן.
אז לא הייתה לנו ברירה אלא לקחת רכבת לסרייבו – בירת בוסניה והרצגובינה שהייתה בדרך.
"אתם מבינים שהרכבות עושות לי בחילה." אמרה אמה.
"די כבר לקטר, זה מסע חיפושים." אמרתי.
"מסע חיפושים?! זה מסע רכבות! כמו רכבות הגז האלו שלמדנו עליהם בהיסטוריה."
הסתובבתי, ובהיתי בה.
"סלחי לי, אבל את סתומה." אמרתי.
"למה?" היא שאלה עם מבט נעלב.
"רכבות הגז?!" שאלתי בפאניקה. "הטבח! טבחו ככה ביהודים, את יודעת."
"כן, אני לא התכוונתי ש…" היא התחילה.
"לא." אמרתי. "זה היה רצח!"
"לא-התכוונתי-להגיד-שאני-תומכת-בזה!" צעקה עלי אמה.
"אוקיי, ועדיין, אני שונא שמזכירים את זה בכלל." אמרתי.
"שיהיה, מר מיס עולם." היא אמרה.
"מיס עולם?" שאלתי.
"כן, היא מאמינה בשלום עולמי." מלמלה אמה.
"אני יהודי." אמרתי בקרירות.
"אה…" היא מלמלה.
"מדברים על דתות, אתם יודעים שבוסניה והרצגובינה היא מדינה מוסלמית?" שאל לוקאס, מנסה להחליף נושא.
"לא." אמרתי.
"אז סתם שתדעו, ולמזלכם, אני יודע סרבית, סרבית-קרואטית, קרואטית ובוסנית, אז בכלל נסתדר שם נפלא!" הכריז לוקאס.
"אילו שפות אתה לא יודע?" שאלתי אותו.
"יש כמה." הוא אמר.
"ואיך אתה לומד אותן?" שאלתי.
"מה זה משנה." הוא אמר.
"אז למה לא יצאת לחרוש את זאגרב?" שאלה אמה.
"החלטתי לוותר לכם." הוא אמר, מחייך.
"לא אתה לא, אתה לא היית מוותר על אדריכלות, מה קרה?" שאלתי.
"כלום." הוא אמר.
"אתה בטוח?" שאלתי.
"אויש, די עם התחקירים האלו, אתם סתם מנסים להיות דרמטיים" אמר לוקאס.
"שיהיה." אמרה אמה. "אני רק חייבת לציין בפניכם כמה שאין לי כוח כבר לנסיעות האינסופיות האלו."
"בקרוב נגיע ליוון, ושם כבר יהיה שישו ושמחו." הבטחתי.
נשמע קול צלצול, והכרוז אמר בקרואטית משפט כלשהו.
"אתם יודעים מה, אני לא רוצה רכבת בעצמי." אמר לוקאס.
"אז איך נסע?" שאלתי.
"מה דעתכם שנשוט?" הציע לוקאס.
גם אני וגם אמה בהינו בו באותו הזמן.
"ברצינות?!" שאלנו בו זמנית.
"כן." אמר לוקאס. "זה יהיה הכי מהיר."
"מי אתה ומה עשית ללוקאס?!" שאלה אמה.
"בואו פשוט נמצא סירה ונגמור עם זה כבר." הוא אמר.
"אני." בעד הסכימה אמה, ובלית ברירה הלכתי אחריהם.