קללת אדמה – פרק 65

הרמתי את החרב שלי הכי גבוה שהצלחתי ועצמתי את עיניי בכוח. הרגשתי משבו מצליף בכיווני והחרב התעופפה מידי. פקחתי עיניים, הבסיליסק התנשא מעליי, כשבעה מטרים באוויר.
הסתובבתי וברחתי כשהבסיליסק זוחל בעקבותיי. הזנב שלו נכרכה סביבי קרסולי ואני נפלתי על הרצפה. הרגשתי כאב עז ברגל וניסיתי למשוך אותה מהאחיזה של המפלצת. אבל האחיזה התהדקה ואז הרגשתי ואני מורמת באוויר. שנייה אחר כך מצאתי את עצמי מתנדנדת באוויר שבין התקרה לרצפה, כשהזנב של הבסיליסק הוא זה שמרים אותי. זה היה ממש מפחיד.
ובדיוק אז שמעתי אנשים רצים.
"איפה היא לעזאזל?" שמעתי את קולו הלחוץ של לוקאס.
"לוקאס!" קראתי ועצמתי עיניים כשהיצור טלטל אותי באוויר. מחוץ לחלון כבר עמדנו בתחנת הרכבת במקום שומם. זאת כנראה הייתה תחנת ביניים או משהו.
ואז, לפני שהספקתי שוב לצעוק לעזרה, הוטחתי אל החלון של הרכבת שהתפוצץ למיליון רסיסי זכוכית. עפתי באוויר ונחתתי על הרצפה של התחנה הנטושה. כל גופי צרח בכאב.
"תומאס!" הצלחתי לצעוק כשראיתי את דמותו בקרונות. ואז הבסיליסק הזדחל מהקרון לכיווני.
ניסיתי לקום על רגליי אבל הייתי חלשה, כאב לי בכל כך הרבה מקומות ופחדתי ששברתי משהו כשהתרסקתי על הרצפה. אלא שלבסיליסק לא היה אכפת. הוא הריח את האוויר ועיניו המצולקות פנו לעברי. בלעתי רוק בכאב וניסיתי לעמוד על רגליי כשהוא זחל לכיווני במהירות. חושף את ניביו.
ואז שוב התרוממתי באוויר. אלא שלפני שהבסיליסק הספיק לבלוע אותי בחתיכה אחת חץ ננעצה בחלק העליון של גופו. חץ נוסף ננעץ לזנבו. הבסיליסק לחשש בכעס והטיח אותי בקיר התחנה.
ראיתי את דמויותיהם של לוקאס ותומאס רצים לכיווני ולעבר הבסיליסק.
"עזור לאמה!" תומאס הורה ללוקאס.
לוקאס רץ לעברי אבל הבסיליסק חסם אותי. נראה היה שלמרות שלא ראה, הוא שמע והריח מעולה.
שדה הראייה שלי התחיל להיטשטש. אני חייבת לקום לפני שאתעלף ואז בכלל לא אועיל!
קמתי ברגליים כושלות ואז צנחתי חזרה אל הרצפה. לא הייתי מסוגלת להניע שריר בלי להכאיב לעצמי. כל מה שיכולתי לעשות היה להסתכל באימה על לוקאס ותומאס שניסו להיפטר מהמפלצת.
"אני יכולה.. להשיג קצת מים ולנסות לשטוף אותו…" מלמלתי מספיק בקול כדי שתומאס ישמע אותי.
"לא! בשום ואופן לא, אמה!" הוא קרא ואז ניסה לשסף את גופו של הבסיליסק. "את חלשה מדי, זה עלול להרוג אותך!"
התעלמתי ממנו וקמתי שוב על רגליי בכאב. גופי צורח במחאה. התרכזתי.
עצמתי עיניים ודמיינתי את מצר לונג איילנד, את החוף האהוב עליי, ים… מים…
הרגשתי את המשיכה המוכרת בבטן והושטתי את ידי קדימה.
גל מים אדיר היכה את הבסיליסק ושטף אותו כמו מטרים לאחור. ואז תומאס הסתער כשהבסיליסק חשף את ניביו והחדיר את החרב שלו לתוך לועו של הבסיליסק.
הספקתי רק לחייך כשקלטתי שהבסיליסק הופך לאבקה צהובה, מבחילה, וענקית.
"לוקאס…" לחשתי בכאב, ואז התמוטטתי על רצפת התחנה.
****
הרגשתי משהו צונן על הפנים שלי. מצמצתי בזהירות והצלחתי להביט בפניו החיוורות של תומאס מעליי.
"אלים!" הוא קרא וחיבק אותי. "כבר חשבתי שלא אראה אותך פוקחת את העיניים! לא אמרתי לך לא לעשות את השטות הזאת?" הוא ניסה להראות כועס אבל השמחה על פניו הייתה אמיתית מכדי שיצליח לגבור עליה.
חייכתי בחזרה חיוך רפה. הגוף שלי עדיין כאב אבל הרבה פחות ממקודם. בעיקר הקרסול. כשהבטתי לכיוונו וראיתי שהוא חבוש תומאס גירד את עורפו.
"עיקמת אותו.." הוא מלמל, "לוקאס חבש את זה.. זה.. נתנו לך נקטר ואמברוסיה, טיפלנו בזה.. אני מקווה שלא כואב לך."
"לא" לחשתי והנדתי בראשי. הכאב כבר התחיל בהדרגה להיעלם מגופי.
"אני שמח" הוא לחש בתשובה.
עיניו האפורות הביטו בעיניי. הבטנו זה בזה רגע ארוך ואז, לאט, הוא רכן לעברי.
"היי תומאס!" קולו של לוקאס העביר בי רעד ותומאס התקשח ושיחרר אותי. הוא קם על רגליו והעמיד פנים שרק בדק שאני בסדר. "הצלחת ל… ?"
ואז לוקאס ראה שאני ערה. קמתי על רגליי. הכאב כמעט נעלם מגופי.
"אמה!" לוקאס רץ לקראתי והניף אותי באוויר. "הפחדת אותי למוות את מבינה?" הוא שאל בתוכחה. "הורדת לי עשר שנים מהחיים! אל תעשי את זה שוב לעולם!"
יכולתי רק לחייך ולחבק אותו בתשובה.
הוא אימץ אותי אל ליבו ואז הרכין את ראשו אליי ונישק אותי נישקה עמוקה. הרמתי את מבטי אליו כששפתינו נפרדו.
"אני אוהב אותך, ושלא תעזי לעשות לי דבר כזה שוב!" הוא חייך באהבה ואז חיבק אותי שוב.
השבתי לו חיבוק אוהב. אלא שלא יכולתי שלא להיזכר ברגע שרכן לנשק אותי.. ובאותו הרגע חשבתי על תומאס. ולא יכולתי שלא לחשוב שזה מה שתומאס עמד לעשות לפני שלוקאס הפריע לנו…
וזה לא ממש משהו שרציתי לחשוב עליו…