קללת אדמה – פרק 64

אתם מכירים את ההרגשה הזו, שלא משנה מה תעשו, לא משנה מי אומר לכם מה, לא משנה אפילו אם תחליטו לעשות את הדבר הכי לא צפוי בעולם, כמו ללכת לגן החיות ולהתעקש לגור בכלוב עם האריות, או לחבק עמוד חשמל, או אפילו לנסוע בחזרה לצרפת ולצרוח בגרמנית בקול רם "גרמניה תשלט שוב על צרפת, וכולכם תמותו.", לא משנה מה אני אעשה, משהו ידע שאני אעשה את זה, והחלק המעצבן ביותר – הוא גם יודע איך לנצל את זה לתוכנית שלו.
לא משנה מה, וזה מרגיז.
זה כל כך מרגיז שאני מרגיש כאילו מכוונת עלי מצלמה נסתרת שמתעדת כל דקה ודקה, ומתארת לאויבים שלי אותי.
הרגשתי כאילו המצלמה שולחת קרן שחודרת דרך המוח שלי ומשדרת הכל – כל מחשבה, אפילו המטופשות ביותר שלי.
סגרתי את האלבום, והחזרתי אותו לתיק.
"אז זה למה אני לא רוצה יותר לראות טיגריסים יותר עד סוף חיי." סיים לוקאס את המשפט.
אמה צחקה.
"לא שמעת?" שאל לוקאס.
"לא שמעתי." הסכמתי. "אבל אל תחזור על זה עכשיו, ספר לי את זה מתישהו בהזדמנות."
"מה קרה לטון שלך?" הוא שאל.
"זה רק שאני תוהה, מה אם יודעים על כל צעד שנעשה?" שאלתי.
"למה הכוונה?" שאל לוקאס, בוהה בי עם העיניים האפורות החודרות שלו, כאילו כדי לחדור אל תוך הנשמה שלי.
"כלומר, שלא משנה מה נעשה, אפילו את הדבר הכי לא צפוי שיש, גאיה תדע שעשינו את זה." אמרתי.
"אל תחשוב על זה אפילו." אמר לוקאס.
"אבל מה אם היא קוראת לי את המחשבות בזה הרגע?" שאלתי.
"קודם כל, אתה מסוגל לחסום אותה." אמרה אמה.
"איך?" שאלתי. "איך אני יכול בכלל לחסום?"
"אל תשאל אותי." אמרה אמה. "מעולם לא התעסקתי בזה."
"אל תתחיל עם החשדות, זה סתם יוריד לך את המורל." אמר לוקאס. "תיכף נגיע לקרואטיה, ושם נוכל לעשות עצירה מרכבות, ונטייל קצת…"
אני ואמה גלגלנו עיניים בתיאום.
"היי, לא אמרתי כלום על אדריכלות!" מחה לוקאס.
"אז לא נלך לשום דבר על אדריכלות?" שאלה אמה בהתלהבות.
"לא." אמר לוקאס. "אני דורש ללכת למקומות אדריכלותיים."
"אני בינתיים אלך עם אמה להתאבד או משהו." מלמלתי.
"היי, לא, אתם באים איתי, והפעם לא מתפצלים כמו שעשינו בצרפת." אמר לוקאס.
"גם כן צרפת…" אמרתי. "מדינה של צפרדעים."
"סליחה?!" שאל לוקאס.
"לכולם שם יש מבטא צפרדעי." אמרתי.
"אפשר לחשוב ששוויץ יותר טובה." אמר לוקאס.
"כן." אמרתי, מחייך.
"שיהיה." מלמל לוקאס.
"משהו כאן לא במצב רוח, אה?" שאלתי אותו.
"זה לא זה." הוא מלמל.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא יודע מה, אבל אני מרגיש ששכחתי משהו חשוב." הוא אמר. "לא משנה."
"אני ברשותכם אלך לשירותים." אמרתי. קמתי והראש שלי נחבט בגג הרכבת.
"לעזאזל!" קיללתי, והלכתי לשירותים.
כאשר חזרתי אמה כבר לא הייתה שם.
"איפה היא?" שאלתי את לוקאס.
"היא הלכה לאנשהו." הוא אמר, ואז שמענו את הצרחה.