קללת אדמה – פרק 63
שוב רכבת, תומאס כל הזמן בהה באלבום המטופש, לוקאס לא הביט בי. אני שונאת את אתנה.
נמאס לי לגמרי ממסע החיפושים המטורף הזה. לא הצלחנו לעשות כלום חוץ מלעצבן אלים, לגלות שגאיה מתעוררת בקרוב ושאין לנו מושג איך בכלל – .
"תגידו" אמרתי פתאום, "מה נעשה כשנגיע אל… אמא אדמה?" הנמכתי את קולי בגלל האנשים הנוספים בקרון שלנו.
לוקאס סוף-סוף הביט בי. תומאס הרים את ראשו מהאלבום.
"זאת שאלה טובה" תומאס השיב וחזר אל האלבום.
לוקאס הנהן לרגע ואז הביט בי כאילו התכוון לומר משהו ואז התחרט ופנה להביט שוב מהחלון.
נאנחתי והבטתי בחבריי. השתעממתי למוות בקרון הקטן והשקט.
קמתי על רגליי ובלי לזכות אף אחד מהחברים שלי במבט יצאתי מהקרון שלנו וחלפתי על פני קרונות שונים. בסוף התיישבתי בקרון שלא היה בו איש, לקראת הסוף של הרכבת.
נאנחתי. זה לא יותר טוב.
למרות שמצד שני, את השקט הזה אני מקבלת גם כשאני עם החברים שלי. אז מה זה כבר משנה?
נשכבתי על שורה של כיסאות ועצמתי את עיניי.
תוך רגע שוב חלמתי. ושוב דיברתי עם החברה הכי פחות אהובה עליי.
"בקרוב…" קולה לחש.
עמדנו הפעם במקום שזיהיתי היטב: האולימפוס. אלא שהפעם כל הדברים היפים בו נעלמו. במקום שהכל יהיה לבן וטהור הכל היה שחור ומושחת. אולי טעיתי ואני בכלל בשאול?
אבל לא. במרחק ראיתי את מה שהיה פעם חדר הכס. צעדתי בזהירות לקראתו, הכל היה מוחרב עד היסוד. הדבר היחיד שנשאר מהכיסא של אבא שלי, פוסידון, היה אבן אלמוגית. במקום שבו היה פעם כיסאו של זאוס היה עכשיו רק חשמל רב שיכולתי להרגיש בו גם בלי להתקרב.
ואז דמותה התגבשה מולי. נסגתי צעד לאחור כשהיא הושיטה את ידה והאדמה אחזה בי. הרגשתי כאילו הדביקו אותי לרצפת החדר.
"אינני מעוניינת לפגוע בך, יקירתי" היא אמרה והחיוך המכוער על פניה התרחב. "האם כבר הספקת לחשוב על דבריי?"
"דברייך?" שאלתי לרגע בבלבול. מצמצתי כשהרגשתי ישנונית ביותר.
"לא שלושה, רק שניים" גאיה צחקה. "לא שניים, רק אחד"
"תראי.." אמרתי וניסיתי להתעלם מהעובדה שהיא צעדה לקראתי לאט ואני עדיין תקועה במקום. "אני לא משהו בחידות, אבל לוקאס? הוא מעולה. אני מניחה שגם תומאס – "
"שלא תזכירי בדברייך את הבוגד המתועב!" היא קראה בכעס. הרגשתי כאילו האדמה רועדת מתחת לרגליי. מאיימת להתפרץ."בקרוב חצויה. וזכרי…"
"לא שלושה, רק שניים. לא שניים רק אחד" השלמתי.
היא חייכה חיוך שלא היה נעים. "ועכשיו, הייתי מציעה לך לחזור אל חברייך. בקרוב תגלי שהגרוע מכל כבר קורה…"
ואז פקחתי את עיניי. בחוץ היה כבר ממש מאוחר בלילה. מצמצתי. כמה זמן אני ישנה כאן?
הבטתי סביבי ואז שמעתי רחש של משהו שלא אהבתי. זה היה כמו לחשוש של נחש. אלא שזה היה חזק פי חמש… מאות.
קמתי במהירות וגיליתי שהרכבת נעצרה באיזו תחנת ביניים. רצתי במהירות עד שנתקלתי במישהו. או משהו.
ברגע ששמעתי את הלחשוש עצמתי עיניים. הייתי בטוחה שזאת מדוזה או משהו. אלא שהגוף שפגעתי בו היה הרבה יותר גדול.
זחלתי לאחור כשידיי מכסות את עיניי ואז נאלמתי דום. היצור לחשש אבל לא תקף.
העזתי להציץ במפלצת.
הנחש היה ענקי, ירוק כמו רעל והוא גם הריח ככה. היו לו ניבים ארוכים ודקים כמו חרבות. הנחש היה עבה כמו גזע של עץ אלון זקן והיה לו ראש שטוח וגדול ועיניו שהיו לבנות היו מצולקות.
ואז הבנתי איזה מזל יש לי שעיניה של המפלצת מצולקות. זה היה בסיליסק.
אחת המפלצות שקשה ביותר להביס. הבסיליסק לחשש ונע בעזרת חוש הריח שלו. נסגתי שוב לאחור וקמתי ברגליים רועדות מאימה.
מבט מהשתקפות של הדבר הזה היה מאבן אותי. מבט ישיר היה מוביל אותי בחזרה אל פרסי והאדס.
שלפתי בזהירות את החרב שלה מהנדן, משתדלת לא להשמיע רעש. אלא שבדיוק אז הראש של היצור הסובב אליי, חשף את ניביו והסתער.
צרחתי.
תגובות (1)
תמשיך