קללת אדמה – פרק 62

"אני אפילו לא אתערב." אמרתי לאמה.
"יופי." היא אמרה.
היא הייתה עצבנית יותר מבדרך כלל, וזה היה סימן רע.
את אלבום הזיכרונות שמרתי בתיק שלי, מתכוון לעלעל בו בפעם אחרת.
"אז עוזבים את ליובליאנה לעבר זאגרב, נכון?" שאל לוקאס.
"כן." אישרתי.
"אולי זה רק אני, אבל נמאס לי מרכבות אינסופיות, אנחנו מבזבזים זמן, אם רק היינו יכולים לשוט…"
"לא!" קרא לוקאס.
"אמה, בבקשה, אני לא רוצה מחלת ים." אמרתי.
"אז שיהיה, רכבת לזאגרב." אמרה אמה.
"אם יש כזו." מלמל לוקאס.
"חייבת להיות!" אמרתי מודאג.
"בוא נבדוק." אמר לוקאס.
…
מזל טהור זה העובדה שלוקאס היה איתנו. הוא שכנע בסלובנית רהוטה את המוכרת לתת לנו כרטיסים לרכבת, אל עף שהיינו צריכים להזמין מראש.
בסופו של דבר, אני, אמה ולוקאס ישבנו במקום שבו שמים מזוודות כדי שיהיה לנו מקום.
לוקאס ואמה דיברו ביניהם בענייני רומנים, וברגע שהם התחילו לדבר על כמה שהם מאוהבים זה בזה, אני פתחתי את אלבום התמונות, ובהיתי בתמונות.
אבא שלי, צעיר כל כך, עם שיער ארוך יותר, מחייך מאושר, עם אישה בעלת שיער שחור ארוך, ועיניים אפורות נוצצות, עומדים על רקע של קתדראלה גבוהה מאוד.
"או, אני מכיר את המקום הזה." אמר לוקאס. "הקתדראלה של ריגה, בלטביה."
"לטביה?" שאלתי. בחיי, אבא שלי היה בכל חור בעולם הזה כנראה.
הבטתי דרך החלון, כדי להביט בנוף.
היו שם מדשאות ירוקות גדולות, ועצים גבוהים.
ואז חשבתי לעצמי מחשבה לא קשורה.
"למה עדיין יש לי אסתמה?" חשבתי לעצמי, אחרי הכל, אתנה הבטיחה שזה עבר. ובאופן כללי, התחלתי פתאום לחשוב על כל מיני דברים, כלומר, למה שהיא תכיר בי פעם שנייה. התחלתי לחשוד, ולא ידעתי למה. כנראה כי אתנה התנהגה באופן שונה לחלוטין כלפי לוקאס ואמה מאשר איך שהיא התנהגה אליי.
יכול להיות שזה היה בגלל שהיא הייתה עצבנית או משהו דומה עכשיו, אבל עדיין, העדפתי לחשוד. תיאוריות קונספירציה, עוד דבר שאני חזק בו. בתחרות קונספירציה שערכנו בכיתה, ניצחתי בגדול כשטענתי שבלגיה מנסים להשתלט על העולם בעזרת שוקולד מלא בחומרים ממכרים, ושוויץ נלחמים בהם, כדי לדאוג שהעולם לא יישלט על ידי בלגיה, ועם זאת, בלי חומרים ממכרים בלבד.
אז חשבתי לי על תיאוריית קונספירציה משעשעת, שבה אתנה מנסה להשתלט על האלים האחרים בכך שהיא יולדת הרבה ילדים (תקשיבו, אם הייתם רואים את הכמות שיש במחנה…), ומחזקת אותם עוד ועוד.
זנחתי אותה, כיוון שהיה לי ברור שזה לא נכון.
עברתי קדימה באלבום לראות תמונות נוספות, עד שלבסוף הגעתי לתמונה שחיפשתי.
התמונה של אבא שלי, זו שתלויה בבית. התמונה צולמה בחדר סגור, ולכן הכל היה כהה בתמונה, אבל עדיין, זאת תמונה שאני זוכר מאז ומתמיד, כיוון שהוא סיפר לי שהיא צולמה בלילה האחרון שלו עם אמא שלי.
בהיתי בה, ואז סגרתי את האלבום, לפני שאני אתחיל להרגיש רגש לא רצוי כלשהו.