קללת אדמה – פרק 61

הייתי בחדר הצדדי של הבית הצהוב ובהיתי בארון שמולי. היו שם אולי מאות קלסרים ואלבומים.
אז ברור שידעתי מי האישה הזאת. ראיתי את אתנה מספיק פעמים כדי לדעת שזאת היא. אבל לא התכוונתי להרוס לתומאס ולוקאס את ההפתעה.
ובזמן שבהיתי במאות הקלסרים והאלבומים, מנסה להיזכר איזה אלבום אתנה רצתה שאביא, תומאס דפק על הדלת ונכנס פנימה.
"היא מדברת עם לוקאס" הוא אמר בשקט, נבוך, וסגר את הדלת מאחוריו. "אז.. את יודעת.. חשבתי שאבוא להציק לך"
"אה.." מלמלתי. "בטח.. האמת היא ש…"
הצבעתי על מאות הקלסרים. תומאס בחן אותם ואז הצביע על איזה אלבום.
A7GH.
"איך…. ?" אני די בטוחה שהסמקתי ממבוכה.
"איך זכרתי את המספר?" הוא שאל בשקט ואז הצביע לכיוון ראשו. "יש לי את הזיכרון שלי, אמה"
"אה.. נכון.." הרגשתי שהפנים שלי בוערות. "אז.. אמ.. אתה חושב שאנחנו צריכים לחזור אל… ?"
"לא, אני חושב שצריך לתת להם לדבר" הוא אמר וכנראה בכוונה לא הביט בפניי. הוא פשוט לא רצה שאהיה יותר נבוכה.
האמת היא ששנאתי את העובדה שהזיכרון שלי ממש גרוע. שלא לדבר על זה שהאמת היא שלא הייתי חכמה במיוחד. כלומר… הממוצע שלי בשנה האחרונה היה 85. אני מניחה שזה טוב. אבל בכל זאת, כששמעתי את לוקאס מזכיר באוזניי שוב ושוב את העובדה שהממוצע שלו היה מושלם.. טוב, אני מתארת לעצמי שהממוצע של תומאס בטח היה מושלם+.
הבטתי במדפים ואז הרמתי את ידי כדי להגיע אל המדף הנכון. לא הייתי גבוה מספיק.
"תני לי.." תומאס פלט שיעול מדומה. "תני לי לעזור לך"
זזתי הצידה כשהוא שלח את ידו הארוכה ותפס את האלבום הנכון.
"תודה.." מלמלתי כשהוא הגיש לי את האלבום.
ואז נזכרתי שהוא זה שצריך לקבל את האלבום והחזרתי לו אותו. הוא הביט באלבום ואז בי. עמדנו בשתיקה במשך כמה דקות מביכות לחלוטין. ואז שמענו את קולו של לוקאס:
"… אתם מעיזים?!" קולו שאג, אני ותומאס קפצנו בבהלה כששמענו את קולו רם כל כך. כועס כל כך.
"לוקאס.. " שעמנו את אתנה. "בבקשה, את צריך לדעת …."
הקולות הונמכו שוב. כבר לא יכולנו לשמוע על מה הם דיברו.
"מה זה היה?" שאלתי את תומאס והוא הניד בראשו.
"אין לי מושג" הוא הודה כשפתחנו את הדלת ופנינו אל הסלון שוב.
"אה.. תומאס, אמה" אתנה חייכה. "אני שמחה שהצטרפתם אלינו"
הבטתי בפניו של לוקאס. הן היו אדומות מכעס.
"כן, שמח שחזרתם" לוקאס אמר וקולו רעד. מכעס? מעלבון? "עכשיו אנחנו יכולים להמשיך ללכת"
"אבל – " התחלתי.
"אנחנו הולכים!" הוא אמר וקם ממקומו. הוא הביט בי בעיניים רושפות, אבל ידעתי שהכעס לא מופנה כלפיי, אלא כלפי אתנה, כלפי משהו שאמרה.
"אוקיי" הנהנתי. "תומאס?"
תומאס בחן את פניו של לוקאס ואז הביט באתנה. משהו חדש עלה בעיניו.
"מה אמרת שכל כך עצבן את לוקאס?" הוא אמר פתאום.
אפילו אני נסגתי צעד לאחור. לדבר ככה אל אתנה היה מתכון לאסון.. זה לא היה חכם. לוקאס הצטרף אל תומאס.
"כן, למה שלא תגידי לה?"
מצמצתי. לוקאס הרגע אמר 'לה'?
"רגע, על מי אתם.. ?" התחלתי אבל קולי גווע. אתנה דיברה עליי?
"האלים רמאים. האורקל לא יכולה להגיד הכל, נכון?" קולה של גאיה הצטלצל במוחי בפתאומיות "האמת יותר מדי כואבת… לא שלושה, רק שניים. לא שניים, רק אחד."
"אתנה" אמרתי פתאום. לוקאס, תומאס ואתנה פנו להסתכל עליי.
"כן, אמה?" היא השיבה בשקט, כאילו חששה שעליתי על דבריה.
"גאיה דיברה איתי" אמרתי, שמתי לב שלוקאס ותומאס לא זזו. "היא אמרה שהאלים מרמים אותי. שאתם מסתירים ממני מידע שמגיע לי לשמוע."
אתנה לא זזה.
"מה המידע הזה?" שאלתי.
אתנה הביטה בי בחוסר שקט. "אני לא יכולה לומר לך את זה"
"למה לא?" שאלתי. כעס התגנב למילותיי. "אם זה מידע שמגיע לי לשמוע – !"
"אמה!" אתנה קראה בכעס ודמותה הבזיקה. "זה מספיק!"
"למה?" שאלתי, "מגיע לי לדעת!"
לוקאס נעמד לצידי. "ספרי לה" הוא ביקש.
אתנה בפסיקה לזהור. היא הביטה בנו בכעס. "כוונתי הייתה לעזור. אבל עכשיו, אחריי שאמה העליבה אותי, אינני מתכוונת לעשות זאת. ובנוגע אלייך" היא פנתה את לוקאס והצביעה באצבעה. לוקאס נראה מטושטש לרגע. "זיכרון שיחתנו יישאר אצלי. להתראות חצויים."
ואז היא נעלמה בהבזק אור מסמא.
"גם ככה לא ממש אהבתי אותה.." מלמלתי בכעס.