קללת אדמה – פרק 60

הרגשתי לא בנוח לקחת דברים ממיגל. אני עצמי לא דיברתי בכלל כי ידעתי שאני אגמגם ולא אהבתי כל כך לגמגם.
יצאנו משם, והגענו לתחנת הרכבת, שם לבסוף מצאנו את עצמנו הרחק ממילאנו ואיטליה בפרט.
"הריח הנעים של מדינת סלובניה." אמר לוקאס.
"סלובניה?" שאלתי.
"ליובליאנה." אמר לוקאס.
"ליובליאנה." חזרה אחריו אמה. "אז לאן עכשיו?"
"ראיתי שלט על רכבת לזאגרב." אמרתי. "זה בקרואטיה, אפשר להגיע לשם."
"אז אנחנו בדרך הטובה והנכונה?" שאלה אמה.
"כן." אמר לוקאס.
"אבל אתם בטוחים שזאת הדרך הנכונה להגיע ליוון?" שאלה אמה.
"בוודאי." אמר לוקאס. "בואו נעלה על הרכבת לזאגרב."
"רק רגע, דוד שלי גר פה בליובליאנה, אני רוצה ללכת אליו."
"למה שתלך אליו?" שאל לוקאס.
"אתה הלכת לבית שלך." מלמלתי.
"אז מה." מחה לוקאס.
"שמע, אני לא ראיתי אותו כבר שנים, מאז הבר-מצווה שלי."
"בר מצווה?" שאלה אמה.
"כן." אמרתי. "אני יהודי."
"אבא שלך ידע על אתנה ועדיין חגג לך בר מצווה?" שאלה אמה.
"כן, כנראה, אבל מה זה משנה?" שאלתי.
"וקראת בעברית?" שאל לוקאס.
"גם, ועדיין." מלמלתי.
אמה פתחה את הפה בשביל לשאול שאלה.
"בואו פשוט נלך אליו." ביקשתי.
"אין בעיה." אמר לוקאס. "אתה זוכר את הכתובת?"
"אני זוכר את הבית שלו גם." אמרתי.
…
אחרי שהובלתי את אמה ולוקאס בדרכים, מצאתי את עצמי ניצב אל מול הבית של הדוד שלי.
צלצלתי בפעמון הקטן.
הבית שלו היה נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו – צהוב בהיר מאוד, דלת ירוקה, מדרגה בצבע אפור לקראת הכניסה.
החלון היה מוגף, עם תריסים לבנים ומשקוף חום.
הדשא היה לא מטופח בעליל.
בדלת עמדה בחורה שלא הכרתי. היא הייתה בעלת שיער שחור ארוך ועיניים כחולות-אפרפרות צלולות. היו לה גומות חן כשהיא חייכה, עם שיניים לבנות לחלוטין.
היא הייתה לבושה בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס שחורות אלגנטיות.
"מי את?" שאלתי, מבין כמה חצוף אני.
"אני חושבת שעדיף שתאמר לי מי אתה." היא אמרה בחיוך רחב.
עיניה התעכבו על לוקאס. הוא החליק את ידו על שיערו הבלונדיני בלחץ, בזמן שבהה בה. אחר כך היא הביטה באמה, ואז שוב בי.
"אני תומאס האסלר, וזה הבית של דוד שלי." אמרתי.
"תומאס, חמוד, הדוד שלך מת לפני שבוע." היא אמרה.
פערתי את עייני בתדהמה.
"שבוע?" שאלתי.
"שבוע." היא ענתה.
הייתי המום לחלוטין.
"בואו, כנסו פנימה." היא אמרה.
נכנסנו פנימה.
בפנים היו את אותן הספות שאני זוכר בצבע ירוק, ושולחן הקפה.
האווירה בבית הייתה חמימה ונעימה.
"אז מי את?" שאלתי.
"אני בת הזוג שלו." אמרה.
אמה בחנה ציור על הקיר, בזמן שלוקאס חיפש דברים שקשורים לאדריכלות – השאיפה שלו בחיים.
"מתוקה." אמרה האישה לאמה.
"כן?" שאלה אמה.
"את יכולה בבקשה למצוא לי בחדר השני אלבום, חפשי את זה שבכריכה רשום "A7GH"
"מה?" שאלה אמה.
"יש הרבה." היא אמרה ומשכה בכתפיה.
"אוקיי." הסכימה אמה והלכה לחדר השני.
"לוקאס, תומאס, שבו כאן בבקשה." אמרה האישה, והחוותה בידה על הספות.
"אז מה שלומכם?" היא שאלה. "אני שמחה לראות שאתם כל כך בריאים וחזקים."
"למה?" שאל לוקאס.
היא חייכה חיוך רחב.
"לוקאס, אני זוכרת את אבא שלך, בן אדם נפלא." היא אמרה.
"א…אמא?" שאל לוקאס.
היא הנהנה.
"את מתגלה אלי סופסוף?" הוא שאל.
שמעתי כמה קולו כעוס וכאוב.
"אני אלך עכשיו." מלמלתי.
קמתי והלכתי לחדר שבו אמה הייתה, ובינתיים שמעתי את לוקאס מתווכח עם אתנה.