קללת אדמה – פרק 6

בחדר האוכל התיישבתי יחד עם אחי לביתן. ישבתי בין מלקולם ללוקאס, ואפילו הצטרף אלינו חניך חדש בשם קארל.
בינתיים, אני ומלקולם החלפנו חוויות. אחרי הקיץ שעבר שהוא הפיץ עלי שקרים, התחלנו להתכתב, וזה היה ממש כייף.
אחרי האיחוד המחודש, שמענו כרגיל את הנאום של דיוניסוס, וכולנו הלכנו לאמפיתיאטרון בשביל המדורה.
היה כייף לראות מחדש את כולם, ולשיר עם כולם.
אחרי לא פחות ולא יותר מכייף טהור, חזרתי לביתן אתנה, ועליתי על הדרגש הקבוע שלי.
לוקאס גם עלה על הדרגש, והתחיל לדבר איתי בגרמנית, כמו תמיד, כיוון שלוקאס היה פוליגלוט, וזה תמיד תכונה טובה בשביל בן אדם שרוצה לתקשר עם אדם שוויצרי.
אחרי שיחה מעמיקה (לא. לא נוסחאות בפיזיקה. על התוכנית האהובה עלי – family guy), הלכתי לישון.
אתם בטח חושבים לעצמכם שישנתי במטוס, והרבה זמן בבית, והכל. אז זהו. שלא.
אני הייתי עייף מאוד.
היה ברור שאני עייף, כי רק ברגע שעצמתי את העיניים שלי נרדמתי, והחלום שלי לא איחר להגיע.
מצאתי את עצמי עומד באמצע שום מקום.
צל ענק כיסה אותי.
הבנתי שמשהו עצום מאוד עומד מאחוריי.
הסתובבתי בזהירות ובאיטיות, וראיתי ציפור ענקית.
היא נראתה כמו שילוב בין נשר לברווז. המקור שלה היה קצר, והכנפיים מלכותיות וכהות.
לא ידעתי מה לעשות עם הציפור הענקית הזאת, עד שהיא בהתה בי, עם עיניים צהובות גדולות.
הבנתי מה היא רצתה ממני, בלי לדעת איך, אבל פשוט ידעתי.
טיפסתי בזהירות דרך הזנב אליה.
ברגע שהתמקמתי לחלוטין, היא נשענה לאחור בשביל תנופה, ואז פשוט טסה, כשאני מאחוריה.
הרגשתי שהמהירות שלנו מהירה. כל כך מהירה שהפנים שלי כאילו נמעכו אחורה.
לבסוף נחתנו בתוך טירה. היא הורידה אותי, ועפה משם.
הייתי תקוע בתוך צריח בצבע כרום, רק לא מבריק. כאילו לקחו אותו מסרטים של עתיד בדיוני, ונתנו לזה לצבור אבק, וכל הברק נעלם.
הבטתי למרחק. ראיתי אגם כחול וצלול, שרק הצבע שלו נראה מדהים.
מסביב לו רק חולות.
הבטתי סביבי.
הייתה רק דלת שככל הנראה הובילה למדרגות, כיוון שהיה ברור שאני בגובה ענקי.
מה אני עושה שם, או איפה אני, או מי הביא אותי לכאן, כל אלו לא היו שאלות מצוינות, אבל כמו לכל שאלה מצוינת, הפתרון מתגלה בהמשך.
הדלת נפתחה, ומהמדרגות עלתה אישה.
לא היה נראה שהיא מבחינה בי בכלל. היא הביטה לעבר המרחק.
היא נגעה באוויר שמחוץ לצריח, אך היה נדמה שהיד שלה נעצרת.
פתאום ראיתי שלמעלה יש מעין משחק אור עם השמש, כך שהיה ברור שאנחנו נמצאים בתוך כלוב זכוכית.
אז איך הציפור נכנסה? שאלה עוד יותר מצוינת, אבל כבר מזמן למדתי שאמונה בחלומות זה סתמי.
הרגשתי רטיבות בשיער.
החלקתי את היד שלי על השיער, והיד שלי נצבעה בזהב. כן, אני יודע שהשיער שלי זהוב בעצמו, אבל הוא מעולם לא הוריד צבע.
הרמתי מבט.
מחלל האוויר הריק, טיפות זהובות, כמו מים עם צבע מאכל נוצץ נפלו מהשמיים.
גשם של זהב.
גשם הזהב נקווה לאיטו בתוך שלולית על הרצפה.
התרחקתי מהשלולית, כיוון שלא כל כך רציתי שגם הנעליים שלי ינצנצו.
לאט לאט השלולית תפסה גובה, עד שלבסוף הפכה השלולית לדמות של בן אדם יפה תואר, עם עיניים כחולות בוהקות, זקנקן אפרפר, שיער שחור, וחולצה נאה.
האישה הרימה מבט אל האיש, והחלום שלי התפוגג.