קללת אדמה – פרק 57
"מלכת קרח מטומטמת" מלמלתי בכעס.
בדרך יצא לי להסתכל על חנות אלקטרוניקה, על כמה מהמסכים הגדולים הייתה תמונה עם הפארק שבו היינו. פיצוצים נראו בקרע ואורות סירנות נראו.
"… ועדיין לא ברור מה גרם לפיצוץ האדיר ולהפסקת החשמל בפארק לפני שעה כמעט…" המשיך הכתב לדווח. לוקאס גרר אותי לפני שאשמע משהו שלא אוהב.
יד ימין של תומאס הייתה כחולה מקור. ולא שכחתי שהיא גם שבורה. רגליו של לוקאס בקושי נעו. ואצלי הראש היה זה שקפא. עקבתי אחרי תומאס ולוקאס שמלמלו בשקט כמה פעמים כאילו הם מתייעצים.
בסוף, כשמצאנו מסתור נורמאלי התיישבתי בכבדות על הרצפה לצד תומאס וכיסיתי את פניי בידיי.
הייתי אמורה להיות אמיצה וחזקה. זה לא מסע החיפושים הראשון שלי. ובכל זאת, התפרקתי לחתיכות ובכיתי.
"היי, זה בסדר" תומאס הניח יד על כתפי בהיסוס ואני הנדתי בראשי.
"למה כלום לא יכול ללכת חלק? למה שום דבר לא יכול להיות פשוט?" מלמלתי.
"כי אז זה יהיה משעמם" לוקאס השיב וניסה להכין לנו מדורה מכמה עצים שמצא. אבל עדיין היה העניין עם האש.
ואז פתאום נתקפתי בהלה. "האבן!"
"אבן?" תומאס שאל
"לוקאס, האבן!"
לוקאס הביט בי בפאניקה. "לקחת את האבן?!"
"חשבתי לשמור אותה קרוב אלי.." מלמלתי ואז אמרתי שוב בקול, "מה אני עושה?"
תומאס הביט בנו. "איזו אבן אנשים?!" הוא אמר בקול רם כדי להתגבר על חילופי הדברים ביני לבין לוקאס.
"האבן שקיבלתי מרון.. סיפרתי לך עליו. הוא היה בן הפייסטוס." אמרתי, "האבן הייתה מסוגלת להדליק אש בעזרת המגע שלי. אבל.. זה לא מה שמפריע לי. האבן הזאת סימנה הרבה מבחינתי"
"אבן?" תומאס שאל והרים אבן אחרת, "הנה, קחי"
חיוך עקום עלה על פניי.
"נבקש מהחבר'ה של הפייסטוס להכין לך אחת חדשה" לוקאס הבטיח כשהכנסתי את ידי לכיס המכנסיים שלי.
אלא שאז הרגשתי משהו קשה. 'בבקשה, בבקשה' התפללתי.
שלפתי את האבן הקטנה והחלקה עם הכתוביות מהכיס ובהיתי בה. לוקאס חייך. תומאס פער את פיו והעביר את אצבעו על האותיות השחורות.
"וואו.." הוא מלמל.
"כן, אתה רואה, אבן מדהימה"
"חתיכת אבן" תומאס צחק.
לוקאס צחק בעצמו ולקח את האבן מידי, הוא הניח אותה ליד המדורה והתחיל לשפשף את האבן בעצים. תוך רגע המדורה התלקחה והיה לנו אש.
כולנו הצטופפנו מסביב לאש והמסנו את הקור מגופנו.
היד של תומאס נראתה יותר טוב אחרי כמה דקות של הפשרה.
הנחתי בזהירות את ידי על ידו השבורה. הוא נשך שפתיים אבל לא אמר כלום כשהעברתי את אצבעי בזהירות.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי והבטתי בפניו, האש ריצדה על פניו והבנתי פתאום שאני נועצת בו מבטים מהופנטים כמעט.
הסטתי את מבטי כשהוא חייך. "אני בסדר, אתה יודעת. אני בחור גדול, אני אשרוד"
לוקאס צחק ולרגע צחוקו הפחיד אותי. בכלל לא שמתי לב שהוא עוד איתנו.
אלא שמהרגע ששמעתי את צחוקו של לוקאס הבטתי בעיניו והתקרבתי אליו כדי לבחון גם אותו.
"ואתה נפצעת?" שאלתי בשקט והעברתי את ידי לאורך כתפיו.
הוא חייך. "לא. לא נראה לי"
הנהנתי ורכנתי לעברו כדי לנשק אותו כששיעולו של תומאס עצר אותי.
"לא שאכפת לי שתתנשקו" הוא אמר בחיוך מתגרה, "אבל אכפת לכם לחכות עד שאני אחלים כדי שאוכל לברוח מהגועל נפש הזה?"
חיוכו המתגרה גרם לי להשיב. "אני אנשק את מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה!" השבתי.
וכדי להוכיח לו כמה אני רצינית רכנתי לעבר לוקאס ונישקתי אותו נשיקה קצרה.
"רואה?" שאלתי את תומאס.
הוא הנהן ופרץ בצחוק. אבל משהו היה קצת מזויף בצחוק הזה.
"אז גם אותי תנשקי ככה?" תומאס שאל.
הבטתי בו בפליאה. "למה שאני אנשק אותך?"
זה יצא לי קצת יותר מתנשא משרציתי אבל.. טוב, אני לא מתכוונת לנשק את תומאס. יש לי חבר ואני אוהבת אותו.
הוא לא אמר כלום עוד רגע ארוך. וכשדיבר הוא פשוט אמר: "אני עייף, אני חושב שאני אלך לישון"
ואז הוא נשכב על הרצפה לצד המדורה.
אני ולוקאס עשינו כמוהו ותוך רגע כולנו שקענו בשינה עמוקה.
תגובות (1)
תמשיך