קללת אדמה – פרק 55

"אה…" מלמלתי והצבעתי על המדרכה. בתוך שתי שניות גוש לבן כיסה את הקרקע מסביבנו.
"שלג.." מלמל תומאס.
"אבל איך – ?" לוקאס התחיל אבל דיבורו נקטע על ידי אדם נוסף.
"ובכן. עוד חצויים" הבטנו שלושתנו לכיוון הקול הנשי.
במרחק של עשרים, אולי שלושים, מטרים מהם עמדה נערה בשמלת משי לבנה וחלקה. העור שלה היה לבן וחיוור באופן שגבל בלא טבעי. עיניה היו חומות ושיערה השחור התנפנף לאחור למרות שלא נשבה רוח.
תומאס התחיל לגמגם כמו אידיוט. לוקאס פער את פיו.
מבטה הקר ננעץ בי. החזרתי מבט קר משלי.
"אפשר לעזור לך?" הצלחתי לומר. גל כפור היכה בנו והרגשתי כאילו נחתנו בסיביר או משהו. מבט מסביבי העיד שצדקתי- המקום קפא. בכל מקום היה עכשיו קרח ושלג.
"אני מחפשת את הַמֵכוּנה תומאס" היא אמרה בקרירות.
הבטתי בתומאס ואז החזרתי אליה את מבטי. "ולמה את חושבת שנעזור לך?"
היא הביטה בי בהפתעה, כאילו לא רגילה שאחרים מתנגדים לרצונותיה.
"זה אני" תומאס השיב כשהנערה פתחה את פיה כדי להשיב על דבריי. "איך אני יכול לעזור לך?"
הבעת פניה לא התרככה כשהסתובבה אליו ואמרה: "עלייך למות"
הבטתי בה וכמעט פרצתי בצחוק. אלא שהיא הייתה רצינית עד אימה. לוקאס עדיין בהה בה.
"ומי את שתחליטי על דבר כזה?" שאלתי בכעס. מבטה הקר גרם לי לאבד תחושה בידיי, הרגשתי כאילו בהדרגתיות אני הופכת לקרטיב, אבל לא הסטתי את מבטי ונעצתי בה מבט כועס משלי.
"אני היא קיאוֹנֶה, אלת השלג, בתו של בוֹרֶיאַס."
"טוב זה מסביר את ההצגה של מלכת הקרח" אמרתי בלעג והיא האדימה מעט כשהוספתי: "ודרך אגב, זה כל כך לא מפחיד."
"רגע…" לוקאס סוף-סוף ניער את עצמו והפסיק לבהות במלכת הקרח. "את לא אמורה להיות.. נחמדה?"
היא גלגלה עיניים. "אני אלה ששולטת בקרח, בשלג, בקור. ואתה רוצה שאהיה חמימה וטובת לב?" עיניה החומות התקשחו ומבטה הקר ננעץ בלוקאס. "לא לוקאס סמית'. אינני נחמדה בכלל."
האוויר התחיל להסתחרר סביב נסיכת הקרח וסופת שלגים מיניאטורית נוצרה. האלה הזוטרית עמדה בתוכה. "מותכם יהיה קצר." היא הבטיחה והביטה בתומאס. "אותך אני אשמור כפסל קרח, אתה מוצא חן בעיניי. את הנער השני אתן לאחיי, זטס וקאל. ואותך.." היא פנתה אליי וחיוכה הקפוא גרם לי להתקשח. איבדתי תחושה בגופי וצמרמורת תקפה אותי, "אותך אהפוך לפסל אז אשבור את הפסל על שהעלבת אותי."
"יש לך הרבה אגו, הא?" שאלתי למרות שהרגשתי שלא ממש דבר טוב לעשות.
"את תשלמי על זה!" היא קראה בזעם.
"לא אם זה תלוי בי!" תומאס קרא והרים את חרבו.
לוקאס נעמד לצידו והרים את החרב שלו בתורו. רציתי לשלוף את חרבי כשגיליתי שאני לא מסוגלת לזוז. הבטתי ברגליי. השלג והקרח התעבו סביבי. ניסיתי למשוך את רגליי אבל ללא תועלת.
"תומאס…! לוקאס…!" נאבקתי בשלג המצטבר סביב רגליי.
"אנחנו.. קצת תקועים בעצמנו…" לוקאס השיב ונלחם בכדורים שלג רציניים שקיאוֹנֶה שלחה לעברו. הם היו בגודל של מסך מחשב והנחתי שפגיעה אחת מדויקת יכולה להוריד את הראש של לוקאס. הוא בדיוק חצה כדור שלג לשניים כשכדור נוסף נשלח מבין ידיה של מלכת הקרח והוא נפל על הקרקע. השלג החל לשעוט לעבר לוקאס ותפס בידיו וברגליו. לוקאס נאנק ונאבק. אבל בדיוק כמוני, הוא לא התקדם. בינתיים השלג כבר הגיע למותניים שלי ואיבדתי תחושה לגמרי.
צמרמורות עברו בגבי כשהשלג והקרח המשיכו לטפס לעבר חזי.
"תומאס..!" קולי עלה בטון.
תומאס נאבק בקיאוֹנֶה. איכשהו הוא הצליח להגיע אליה מבלי שהשלג יתפוס בו ועכשיו הוא שלח את חרבו ודקר את רגלה של מלכת הקרח. היא צווחה בהלם ובכאב ונופפה בידה. סופת קלה העיפה את תומאס והטיחה אותו בקיר הבניין הקרוב.
"תומאס!" קראתי בבהלה. ואז הוא קם ואני הבטתי בקיאוֹנֶה. "זהו זה, מלכת קרח. את גמורה!"
בדיוק אז עלה לי הרעיון הפשוט בעולם: קרח ושלג. ממה הם עשויים?
התרכזתי והנפתי את ידיי. בתוך רגע השלג מסביבי נמס למים ואני עמדתי על משטח מים נוזליים. אבל נראה שהמים שוב מתקשים. במהירות.
"בת פוסידון ארורה" היא אמרה בכעס ושלחה מבטים מהירים לעבר חבריי. "אבל למי תעזרי אם שני חברייך בצרות?" מבין אצבעותיה הציצו קרחונים שהחודים שלהם נראו קטלניים. הם היו באורך של כעשרים סנטימטרים, החוד שלהם נראה כמו קצה הלהב של הפגיון שלי. "בחרי חצויה!"
באותו רגע היא שלחה את הקרחונים המפחידים לעבר תומאס ולוקאס. ואז היא התנדפה למשב רוח קפוא ונעלמה.
"לא!" צעקתי והנפתי את ידי לעבר הקרחונים שנשלחו אל לוקאס. הם נמסו ונפלו כטיפות מים על הקרקע. הנפתי את ידי שוב במטרה לעצור את הקרחונים מלהגיע אל תומאס כשצעקת כאב נשמעה ותומאס כשל ארצה.
לוקאס קם על רגליו וראיתי את הרעידות שלו שהעידו שהוא קפוא בדיוק כמוני. אבל לא הבטתי בו עוד רגע. רצתי לעבר תומאס והתיישבתי לצידו.
ידו נחה על חזהו וגביש הקרח היה נעוץ בין צלעותיו.
"אני.. אני אנסה להמיס את זה, בסדר?" שאלתי ובהיסוס הנחתי את ידי על המקום בו תומאס נפגע. הוא תפס בידי וכאב ניבט מעיניו. "אני לא אכאיב לך" הבטחתי בלחש והתרכזתי.
לאט-לאט הקרחון נמס והפך למים שנספגו בבגדיו של תומאס. התכוונתי לשאול אותו איך הוא מרגיש אלא שבאותו הרגע עיניו התגלגלו בארובותיהם והוא התעלף.