קללת אדמה – פרק 54

אז היה לי זמן פנוי, ונזכרתי בהבטחה שלי לקארל, אז חיטטתי למחשבות של לוקאס, במטרה למצוא שם מידע לגבי ההתקפים שלו.
נדהמתי מהארגון והסדר שהתחולל במוח שלו, ומכמות המידע שהיה שם.
בסופו של דבר הצלחתי לשלוף מידע רב לגבי ההתקפים שלו, אבל משהו אחר משך את תשומת הלב שלי במוח שלו.
חדרתי לו לתוך הזיכרונות, עד שלבסוף גיליתי דבר נורא.
נכון, התווכחתי עם לוקאס על זה, וזה באמת היה מאוד מגעיל מצידו, וכל כך התפתיתי לגלות לאמה, אבל החלטתי לבנות תוכנית, אולי שלוקאס יודה בזה באוזנייה, כך שהיא תכעס עליו יותר מאשר זה יבוא דרך הלשנה מגורם שלישי כמוני.
כבר ברגע שכף רגלינו דרכה באדמת איטליה, אני ואמה שנינו ידענו שלוקאס יעשה הכל, וזה אומר הכל בשביל שנראה לפחות יצירה אדריכלית אחת, וידענו שאם לא נוותר לו, סביר להניח שתפרוץ מלחמת עולם שלישית.
"לה סקאלה!" קרא לוקאס.
"סליחה?" שאלה אמה.
"זה בית האופרה כאן במילנו, ואנחנו פשוט חייבים להגיע לשם."
"כדי עוד פעם להיות מותקפים על ידי מפלצות צמאות דם?" שאלתי.
"תשמע, אנחנו כבר מטיילים ברחבי העולם, למה שלא נהנה מזה כל עוד אנחנו יכולים?"
"כי הזמן לוחץ!" קראה אמה.
המשכנו ללכת מהתחנה, עד שנתקלנו בשלט ענק.
"פארק סמפיונה" הקראתי.
"מה זה?" שאלה אמה.
"פארק." אמרתי.
"אולי כדאי שנמשיך מכאן ליוון?" הציעה אמה.
"אני לא זוכר את המפה של דרום אירופה." מלמל לוקאס.
"אני כן." אמרתי.
"איך זה יעזור לנו?" שאלה אמה.
"תביאו לי דף ועט." ביקשתי.
לוקאס שלף מהתיק שלו עט ודף, ושלח אלי מבט נרגז על כך שהעזתי לגלות את הסוד שלו.
גלגלתי את העיניים שלי בתסכול, ונטלתי מלוקאס את העט והדף.
במהירות שיא שרטטתי בקווים כלליים את המפה וסימנתי בעיגול את הערים והמדינות.
"סלווניין?" שאל לוקאס.
"סלובנייאן." אמרתי. "כלומר, סלובניה, סלח לי שאני רגיל לגרמנית."
"לא, זה כלום." אמר לוקאס. "סתם תוהה."
הבנתי טוב מאוד את המשחק שהוא מנסה לשחק, וידעתי שאני לא אתן לו לנצח.
שלחתי בו מבט זועם, ואז סיימתי.
"אוקיי, אנחנו כאן." אמרתי והצבעתי על מילנו. "אפשר להגיע לטריאסטה."
"טריאסטה?" שאלה אמה בבלבול.
"זאת עיר באיטליה, על גבול סלובניה, מסלובניה נוכל להמשיך הלאה ליוון." אמרתי.
"לא עדיף דרך המים?" התעקשה אמה.
"לא, יוצאים לטריאסטה." אמרתי.
"טריסט… בצרפתית זה עצוב." אמר לוקאס.
"לוקאס, אתה יודע מה זה פְרֵסֶה בגרמנית?" שאלתי. "כן, זה תסתום את הפה."
לוקאס פער את פיו בכעס, ואז סגר והאדים.
"חתיכת…" הוא סינן.
"אוקיי, אז נוסעים לטריסה?" שאלה אמה.
"כן, טריאסטה." אמרתי.
"אבל אין לי כוח לאוטובוסים יותר." אמרה אמה.
"ואין לנו כבר כסף." ציין לוקאס.
"וזה רק אני או שממש אבל ממש קר כאן?" שאלתי.
כנראה שזה לא הייתי אני, כי שלג התחיל לרדת, והוא ירד בצורה הכי לא טבעית שקיימת.