קללת אדמה – פרק 53

הלכנו כמעט שעה עד שמצאנו את תחנת הרכבת. אחר כך עלינו על הרכבת לעבר גרנובל. שעה אחרי שיצאנו מליון כבר היינו בגרנובל. לוקאס אמר שזה טוב כי אנחנו יכולים להישאר על הרכבת ולהגיע לאיטליה תוך כמה דקות. אבל תומאס התעקש שנחליף רכבת.
"למה אתה לחוץ כל כך?" שאלתי אותו. נאלצנו לחכות בתחנת הרכבת שעה עד שהרכבת הבאה תבוא.
"אני לא לחוץ" הוא ענה בשקט והעיף סביבנו מבט. בוחן את האנשים.
כן, ממש. רציתי לומר. אבל בקול רק אמרתי: "רואים עלייך שלא. מה פתאום? לחוץ? אתה? לא…"
הוא נאנח ואז חייך, "אני סתם לחוץ, אולי אני סתם היסטרי."
"לא" אמרתי ושילבתי את זרועותיי, "אני היסטרית. אני נלחצת מכל דבר. אתה לא נלחץ מכלום."
"אה, לא?" הוא שאל בכנות, "ומה אם הפעם שירדנו לסטיקס? זוכרת את זה?"
הנהנתי. למרות שלא הבנתי איך זה קשור.
"לא פחדת…" הערתי.
"דווקא כן. פחדתי כשירדנו לשם. או כשבמהלך המסע כל הזמן הייתי לבד." הוא הביט בי ואז הסיט את מבטו כשלוקאס חזר. ארוחות הערב שלנו נישאו בין זרועותיו.
"הבאתי לנו לחמניות, יש כמה פירות בתוך השקית ואם אתה רוצים אפשר…" הוא הביט בנו. "מה קרה לשניכם? תשמעו, מאז שהיינו בבית שלי אתם מתנהגים מוזר. לא, זה עוד לפני כן, זה עוד כשהיינו אצל מר קוסם מרושע. מה קורה ביניכם?"
לוקאס נעץ בתומאס מבט שלא הצלחתי לפענח. תומאס הביט דווקא בי. ואני מיקדתי את תשומת ליבי בלוקאס.
"כלום" עניתי. "לא קרה בינינו כלום. נכון, תומאס?"
תומאס נראה כאילו מופתע על שפניתי אליו. "כן.. לא.. לא קורה בינינו כלום."
שתיקה ארוכה ומביכה השתררה בין שלושתנו. ואז תומאס היה הראשון לשבור אותה כשאמר: "אני חושב שכולנו הופכים לעצבניים בגלל השעה"
"כן.." מלמלתי בדיוק כשהרכבת נכנסה לתחנה.
"בואו, נוכל לישון קצת ברכבת." לוקאס אמר.
"אני יודעת שזה מה שאני הולכת לעשות…" מלמלתי שוב.
שתי דקות אחר כך כבר ישבנו במקומות נוחים. התיישבתי ליד החלון והצמדתי את ראשי אליו. עם קצת מזל אני אוכל להירדם לכמה דקות. יד הונחה על כתפי. הרמתי מבט אל לוקאס. הוא התיישב בכיסא לידי. תומאס ישב מולנו.
"תניחי את הראש עליי" לוקאס ביקש, "יהיה לך נוח יותר"
הנהנתי בחיוך ונשכבתי כך שראשי נח בין ברכיו. נשמתי עמוק ונרגעתי. עצמתי עיניים והנחתי לגוף שלי להרפות. ובדיוק כשהרגשתי שהשינה משתלטת עליי לוקאס זז. הרמתי אליו את מבטי.
"אל תדאגי" הוא חייך, "אני לא עוזב אותך"
הנהנתי כשהרגשתי את ידו מלטפת את שערי. נאנחתי בסיפוק ועצמתי עיניים. כמה דקות אחר כך התעוררתי, התכוון לזוז ולהתמתח אלא שאז שמעתי את קולו של תומאס, נדרכתי ואז הרפיתי במהירות. רציתי פעם אחת לשמוע את השיחות שלהם. פעם אחת לדעת על מה הם מדברים.
"… וזה מעצבן" תומאס אמר.
"טוב, מצטער" לוקאס אמר והניח יד על זרועי החופשייה, "היא אוהבת אותי, מה אתה רוצה שאני אומר לך?"
"לא אכפת לי אם היא אוהבת אותך, כלומר.. אכפת לי… כלומר.. אוח, אתה מבין אותי, נכון?"
הרגשתי את לוקאס מהנהן.
"פשוט… אתם כל הזמן דבוקים אחד אל השנייה. וחוץ מזה, אתה באמת מאמין שהיא תעדיף אותי על פנייך? תראה אותה!"
הנחתי שתומאס הצביע עליי כשלוקאס השפיל אליי את מבטו. לא זזתי, העיניים שלי היו עצומות ונשמתי במהירות איטית, לוקאס האמין שאני ישנה. גם תומאס האמין בזה.
"היא ישנה עלייך כאילו היא נועדה לעשות את זה" תומאס המשיך.
"טוב, אני לא יודע אם זה מה שהיא נועדה לעשות" יכולתי לדמיין את החיוך שמתמתח על פניו של לוקאס, "אבל לא אכפת לי אם זה באמת היה היעוד שלה"
"בחייך, אתה שוב עושה את זה" תומאס השיב וגרם לי להירתע מעט. לוקאס הרגיש ברעד שלי. הוא הניח יד על זרועי לרגע ולחש לי שהכל בסדר. הוא כנראה האמין שחלמתי חלום רע.
"שמור על השקט, האסלר" לוקאס לחש וידו ליטפה את שערי, "אל תעיר אותה"
"אולי כדאי שנספר לה את האמת.. אתה יודע, בקשר לאפ- " תומאס מלמל.
"לא! אסור לך לומר לה. זה שאתה יכול לחטט במחשבות וגילית מה שגילית.. זאת אשמתך" לוקאס ענה וכעס קל התגנב לקולו. "היא תהרוג אותי אם תגלה" הוא המשיך.
"יכול מאוד להיות" תומאס ענה, "אני לא רוצה להיות לידה כשהיא תגלה את זה."
כמעט השתגעתי. על מה הם מדברים? איזו אמת הם כבר מסתירים ממני?
ובדיוק אז הרכבת נעצרה. מסתבר שישנתי קצת יותר מכמה דקות – ישנתי כמה שעות טובות. לוקאס הניח יד על כתפי וניער אותי לאט. מצמצתי ופקחתי עיניים לאט כדי שיאמין שרק עכשיו התעוררתי.
"היי" חייכתי וקמתי כדי להתמתח. "כמה זמן ישנתי?"
"שלוש וחצי שעות" תומאס השיב, "אולי קצת יותר"
הנהנתי והבטתי סביבי מחוץ לקרון הרכבת. "אז.. ?" שאלתי.
"ברוכים הבאים לאיטליה" לוקאס חייך, מאושר. "עוד מקום נהדר עם מבני אדריכלות מעניינים מאוד!"
תומאס העמיד פנים שהוא נאנק בכאב ואני גנחתי בתסכול.
ואז אני והוא נאנחנו בשלמה כשצעדנו בעקבות לוקאס.