קללת אדמה – פרק 52

לוקאס תפס את אמה במהירות שהייתה כמחצית ממהירות האור, ולקח אותה ממני.
הוא השכיב אותה על הרצפה, והרים לה את הרגליים.
"לא צריכים לשפוך עליה מים?" שאלתי.
"זה סתם מיתוס, כשמשהו מאבד את ההכרה, חייבים להרים לו את הרגליים." הסביר לוקאס. "התנדבתי באמבולנס פעם."
"אולי בכל זאת עדיף לשפוך עליה מים." התעקשתי.
"ממש לא, בירכיים יש ריכוז גבוהה של דם, אם נרים אותם הדם יזרום למוח והיא תחזור להכרה." התעקש לוקאס.
"לא." אמרתי. "עדיין צריכים לשפוך עליה מים."
"מי כאן היה באמבולנס?! מי עשה קורס שלם בעזרה ראשונה?! מי למד אנטומיה?!" שאג עלי לוקאס.
"התכוונתי להגיד שכדאי לשפוך עליה מים כי היא בת פוסידון, אתה יודע." אמרתי.
"אה." הוא אמר ונראה נבוך. "לא חשבתי על זה."
"בכל מקרה, מה עוד עושים אם בן אדם איבד את ההכרה?" שאלתי.
"קודם כל נראה אם זה משפיע עליה." אמר לוקאס.
הוא נהיה חיוור יותר ויותר עם כל דקה שעברה.
הצבע אומנם חזר ללחייה של אמה, אבל לא היה נראה שהיא בהכרה.
"אמה…" לחש לוקאס. "בבקשה תתעוררי."
כאילו איזה אל נענה לבקשה של לוקאס, אמה פקחה את עיניה באיטיות.
"אמה!" קרא לוקאס, והתיישב לידה, רוכן מעליה.
"לוקאס." היא לחשה. "אתה כאן."
"אני כאן." הוא אמר, ועיניו נוצצות מדמעות שככל הנראה תיכף ייפלו.
"ניצחנו?" היא שאלה.
לוקאס חייך אליה חיוך מלא אהבה.
"כן." הוא לחש.
"למה אתה לוחש, אני בקושי שומעת אותך, אני לא על ערש דווי!" קראה אמה.
אני מודה שצחקתי באותו הרגע.
לוקאס האדים, ואז צחק בעצמו.
"עכשיו תן לי לקום, אתה מועך אותי לרצפה." מחתה אמה.
לוקאס נטה לאחור ואמה קמה על רגליה.
"אוקיי, לא מתמהמהים יותר בצרפת, חייבים להמשיך הלאה בדרך ליוון, מה התחנה הבאה?" שאלה אמה.
"נחליט תיכף…" אמר לוקאס.
"מה תיכף, למה שלא נגיע כבר עכשיו ליוון?" הציעה אמה.
"לא." אמר לוקאס. "זה לא ילך."
"למה לא?" שאלה אמה.
"היום נמצא איזו רכבת שתחצה את הגבול שבין צרפת לאיטליה, נעבור באיטליה, ומשם נמשיך הלאה לעבר יוון." אמר לוקאס.
"באמת, אם היינו שטים היינו מגיעים ליוון תוך פחות מיום, וגם ככה הבחילה שלכם לא הייתה כזו גדולה." אמרה אמה.
"אמה, נו די, תעשי לי טובה, מים? שייט?" שאל לוקאס.
"למה לא ?" שאלה אמה.
"אם בא לך שאני אקיא כל כך הרבה, אין לי בעיה." אמרתי.
"שיהיה, רכבת?" שאלה אמה.
"קודם נצא מכאן לתחנת הרכבת." אמר לוקאס.
"יש רכבת שעוברת דרך גרנובל ועוצרת במילנו באיטליה, נצא מצרפת ונגיע לאיטליה, סופסוף נעזוב את המקום המגעיל הזה." התלוננתי.
"מה כל כך רע בצרפת?" שאל לוקאס בקול נעלב.
"כל הזמן תוקפים אותנו מפלצות כאן, מר גאון." ציינתי בפניו.
"אבל צרפת לא אשמה." אמר לוקאס.
"אתה אומר את זה כי אתה צרפתי!" מחיתי.
"טוב, כן." אמר לוקאס. "אבל אני גם אמריקאי."
"תגיד… צפרדע…" אמרתי לו.
"צפרדע." הוא אמר במבטא שהזכיר יותר מידי מבטא צרפתי.
"כן, אמריקאי." אמרתי. "אמריקאי אמיתי היה אומר ביג-מק."
"אני מבין שלושתנו אמריקאית אמיתית, ואני אומרת לצאת עכשיו לפני שאני מטגנת את שניכם עם ביג מק וצפרדעים." אמרה אמה.
היא התחילה ללכת, והסתובבה להביט בנו.
"אתם באים?" שאלה.