קללת אדמה – פרק 51

הצלחתי לעקוב אחרי לוקאס אולי שתי דקות. אחר כך איבדתי אותו באיזו פניה שגויה.
נעמדתי מול קיר בדרך ללא מוצא.
"לעזאזל עם לוקאס" מלמלתי כשהבטתי סביבי.
חזרתי על צעדיי וחיפשתי משהו שינחה אותי אל נקודת המפגש. אבל המוח שלי החליט להתעלל בי וכל פנייה נראתה מבחינתי אותו הדבר. המקום היה כמו מבוך.
ככה לפחות אני ראיתי את הקתדראלה המעצבן הזה.
אינסטינקט לא ברור גרם לי להתכופף מאחוריי פסל כלשהו ולהתחבא. הצצתי בזהירות כדי לברר ממה החושים שלי הזהירו אותי. במרחק של עשרים מטרים ממני עמדה סבתא מצומקת אבל מרושעת למראה עם כובע ירוק חסר צורה.
נשמתי נעתקה ולא העזתי לנסות לנשום כשהיא ממש הריחה את האוויר ופנתה לכיווני. עצמתי עיניים בכוח וניסיתי לגרש אותה במחשבותיי. חבל שתומאס לא פה, הוא היה יכול לעשות את זה.
הנחתי יד על הנדן שלי והתכוונתי לשלוף את החרב. אבל אז הבטתי מטה בבהלה כשקלטתי שהיא לא שם.
"לעזאזל" נשפתי אוויר בעצבנות והבטתי לכיוון הסבתא המצומקת: טיסיפונה אם אני לא טועה בתיאורה. אלקטרו הייתה בדרך כלל עם הכובע הכתום, טיסיפונה הייתה עם כובע ירוק ומגארה הייתה עם אחד כחול. השיעורים שקיבלתי במחנה סוף כל סוף השתלמו.
אבל לעזאזל. קיוויתי שלא כל שלושת נוטות החסד החליטו להעניש אותי.
נוטות החסד. החברות של האדס.
האדס מנסה לחסל אותי אחרי שחיסל את פרסי? שאלתי את עצמי בכעס כשהסבתא המצומקת פנתה לכיוון אחר. נשמתי עמוק וקמתי על רגליי. הזמן למצוא את תומאס ולוקאס ולהסתלק מכאן לפני ש- .
מישהו צרח. "תעצרו את הילד הזה! הוא מכה את הזקנה באלת בייסבול מכסף!"
'אלת בייסבול מכסף?' שאלתי את עצמי, יש לזה רק פירוש אחד: ערפול. כלומר.. אחד מהחברים שלי הסתבך.
רצתי לכיוון שהיו בו כמה אנשים אבל נשארתי במרחק כזה שהמפלצת לא תראה אותי. תומאס עמד שם עם החרב בידו והרחיק את אלקטו ממנו. שיער הנחשים שלה רטט, כנפי העטלף שלה היו מחרידות ועיניה האדומות כמו דם עקבו אחרי כל תנועה של תומאס. הוא נראה כמעט מותש.
הבטתי באנשים סביבי, הם ניסו לתפוס את תומאס, כאילו הוא זה שפוגע באלקטו!
הבטתי סביבי. על הקיר ממול היה כפתור למקרה חירום. שברתי את הזכוכית בנדן שלי ואז הפעלתי את האזעקה. מים התחילו לרדת מהתקרה והאנשים התפזרו לכל עבר. לפחות הם ירדו מתומאס.
אלא שבדיוק אז ראיתי מישהו רץ לכיוון תומאס כאילו הוא בורח ממשהו בעצמו. לוקאס התנגש בתומאס ושניהם נפלו על הרצפה.
כל שלושת נוטות החסד עמדו מעליהם.
"איפה השלישית?" הסבתא עם הכובע הכתום לחששה.
"אלקטו" הסבתא עם הכובע הירוק חייכה, "את שוכחת שנוכל לטפל בחצויה האחרונה אחרי שנחסל את שני אלו."
לוקאס ותומאס כבר הספיקו לקום על רגליהם והחזיקו את החרבות שלהם. אבל ראיתי שהם רעדו בגלל המים שחדרו את הבגדים שלהם, ראיתי שהם היו מותשים. כאילו כל אחד מהם נחלם באחת האֵרינְיות גם לפני שנלכדו.
אבל אותי המים דווקא חיזקו. הרגשתי טוב הרבה יותר וכל החושים שלי התחדדו פי מאה. לא הייתה לי חרב אז ניסיתי להשתמש במים שזרמו בלי הפסקה. מבחוץ כבר שמעתי ניידות משטרה ואמבולנסים.
"היי, אתן!" קראתי בכעס ובנחישות.
שלושת נוטות החסד הפנו את מבטן אליי. חיוכיהן התרחבו והנחישות שלי ברחה.
"תראו, תראו" מגארה ליקקה שפתיים בהנאה, "חשבתי שלא אזכה לחסל אותך כשחברייך רואים במותך"
הטתי את ראשי, "למה אתן רוצות להרוג אותנו?"
"האם זה לא ברור?" אלקטו השיבה ופסעה צעד אחד לקראתי, "אמה, את ילדה חכמה… אני יודעת ששמעת אותה. שמת לב לכוח שלה, נכון ילדה?"
היא התקדמה בזהירות ואני מיהרתי לשלוח יד לנדן שלי ובאיחור קלטתי שהחרב שלי לא שם. איפה היא בכלל?
ואז כשהיא קלטה שאין לי חרב, היא הרגישה חופשייה להסתער.
הרמתי את זרועי השמאלית ודמיינתי את המים מסביבי לובשים צורה- מגן מים התלפף סביב זרועי השמאלית. חסמתי את התקפתה של אלקטו ודחפתי אותה לאחור בעזרת מגן המים.
"המגן המאולתר שלך לא יחזיק מעמד הרבה זמן" אלקטו צעדה לאחור ונענעה את ראשה כאילו המכה הכאיבה לה. "הקסם של יצירת מגן כזה גם תחליש אותך בתוך כמה רגעים"
היא צדקה. זה לא שישנתי מספיק זמן והייתי ערנית. הייתי עייפה ותשושה, הקסם שלי היה כל כך חלש שהרגשתי שאני נחלשת בעודה מדברת. המגן הפך לטיפות מים שגלשו מידי אל הרצפה. הבטתי מאחורי אלקטו כשקלטתי תנועה. מצמצתי כשהבנתי שלוקאס ותומאס חיסלו את שתי נוטות החסד האחרות.
ואז, בדיוק כמוני, אלקטו שמה לב למשהו מוזר. היא הסתובבה בדיוק כדי לראות את חוד חרבו של לוקאס ננעץ בבטנה ומשסף את הצורה שלה.
אפילו לא היה לי זמן לחייך כשהרגשתי כאב עצום בראשי וחולשה שלא הכרתי. כאילו מישהו הלם בראשי עם פטיש אדיר ואז סימם אותי כדי שאירדם. מצמצתי וניסיתי לסלק את מסך הערפל שהשתלט על המוח שלי אבל זה היה מאוחר מדי.
הדבר האחרון שראיתי והרגשתי היה את תומאס ממהר לעברי ותופס בי לפני שאפול אל הרצפה ואתמוטט. ואז כבר לא הרגשתי כלום.