קללת אדמה – פרק 50 – חצי דרך עד סוף הסיפור.

החדשות הטובות – פריז הייתה מאחורינו. החדשות הרעות – לוקאס היה מדוכא, ולמען האמת, הייתי יכול להבין אותו. סופסוף הוא היה יכול לחזור חזרה לבית שלו, לראות קצת את המדינה בה הוא נולד, אבל לא, מסע החיפושים הכריח אותו ליפול למציאות ולהבין שהזמן שלנו מוגבל, כי אפשר לדעת מה בינתיים גאיה מתכננת, אז אפילו לוקאס נאלץ להבין שהרכבת שלקחנו לליון היא דבר חכם.
בהתחלה אמה ולוקאס התלהבו על רכבת לליס שנמצאת בשוויץ, אבל המחיר שלה היה יקר יותר מידי, והיא נסעה לאט מידי, ודווקא את שני הכלים הללו היו לנו במצב הכי נמוך – כסף וזמן.
אולי גם מצב רוח לא היה לנו, כיוון שהיה ברור שיש מתח בין שלושתנו שיותר חזק מחמישה אמפר, שזה סכום עצום שעלול לגרום למוות.
לבסוף, אחרי שהרכבת נעצרה בליון, ירדנו שלושתנו.
"אני לא רוצה יותר לחזור לרכבת." אמרה אמה.
"אין לנו ברירה אחרת." אמרתי. "רק רכבת תעזור לנו כרגע."
"קתדראלת סאן ז'אן." הקריא לוקאס.
"מה זה?" שאלתי, בקוצר רוח.
"זאת קתדראלה ממש קרובה שיש כאן." הסביר לוקאס.
"ו…?" שאלתי.
"בבקשה, בבקשה, בבקשה." התחנן לוקאס.
"אתה רוצה לבקר שם?" שאלה אמה.
"כן, הרי אתם יודעים שאני רוצה להיות אדריכל, ואני ממש רוצה לראות את הבניין הזה."
"אתה ממש חייב לשנות שאיפה, גם אנבת' רוצה להיות אדריכלית, וגם מלקולם…" ציינתי בפניו.
"ומה השאיפה שלך, מר גאון הדור?" שאל אותי לוקאס.
"המממ…" אמרתי. "אני צריך לחשוב על זה."
"אז בכל מקרה, אני מכריח את שניכם לבקר איתי שם, אני רוצה להיות שם."
"אני לא יודעת." אמרה אמה. "אנחנו הרי צריכים להמשיך במסע."
"בבקשה, בבקשה, בבקשה." התחנן לוקאס, ובהה באמה עם העיניים האפורות שלו, ועשה פרצוף מתחנן.
"לוקאס…" היא אמרה.
"מתי עוד תהיה לי הזדמנות לבקר בצרפת?" שאל לוקאס.
אמה החליפה איתי מבט, כאילו כדי לוודא שאני לא אומר כלום.
"בסדר, לך על זה." אמרה אמה.
"יש!" קרא לוקאס.
הוא רץ כמו קליע, ואני ואמה רצים אחריו.
לבסוף הוא נעמד לפני בניין גבוה שבעייני היה מכוער להפליא.
"ברוכים הבאים לקתדראלת סאן ז'אן." הכריז לוקאס.
הוא נעמד בתור בשביל לקנות כרטיס.
"מה יהיה עם החבר שלך?" שאלתי את אמה, בזמן שהיא רצה אחרי לוקאס.
היא חייכה אלי חיוך מודאג.
"הוא יחיה." היא אמרה.
למזלו של לוקאס (ואולי גם למזלי), לקתדראלה לא היה תור ארוך, ונכנסנו מהר מאוד.
"אני בשעון האסטרונומי!" קרא לוקאס בהתרגשות, והתרוצץ.
"רגע! לוקאס!" קראתי.
הוא נעצר במקום, וכמעט התנגש במשהו.
"מה?" הוא שאל.
"נקודת מפגש." אמרתי. "כאן."
"כן, כן." אמר לוקאס, והמשיך לרוץ.
הלכתי והבטתי בקירות המעוטרים, שגרמו לי לרצות לתקוע בהם אגרוף ולשבור אותם, אבל ידעתי שזה מיותר לחלוטין.
נעמדתי מול ציור של סוג של מזלג, עד שקלטתי שלמעשה זה קלשון.
"אמה, מה דעתך?" שאלתי, אבל לא ראיתי את אמה.
הבטתי סביב. לא ראיתי לא את אמה ולא את לוקאס.
לוקאס אמר שהוא רוצה ללכת לשעון האסטרונומי, אבל איפה בכלל השעון הזה?
זכרתי את הדרך לנקודת המפגש, אבל ידעתי שלא לוקאס ולא אמה זוכרים את הדרך. לא יודע למה, סתם תחושת בטן.
הבנתי לפתע שאני תקוע בתוך קתדראלה, ואיבדתי את שני החברים שלי, ועכשיו אני צריך למצוא אותם, ואז הבנתי שהצרות הגיעו – אישה זקנה דמוית מכשפה, עם פנים מקומטות כמו קורי עכביש, וכובע ללא צורה בצבע כתום. אלקטו.