קללת אדמה – פרק 5

חטפתי כזה הלם כשמישהו נחת מהשמיים ישר מתחת לאוניה שלי שרציתי לברוח. אבל אז זיהיתי את תומאס והעלתי אותו אל הספינה. אני חייבת לומר שאלות הגורל היו ממש יצירתיות כשזה הגיע לפגישה בין חצויים. בהחלט כן.
הבטתי במחנה לפני שירדתי בעקבות תומאס למעטה. הכל היה נראה כרגיל: היער שרץ מפלצות, חדר האוכל היה מסודר לקראת ארוחת הערב שהתקרבה וחניכים נראו מכל עבר. רצים, צועקים, מחייכים.
חלפתי בין כולם כשהם מחייכים לעברי והשבתי חיוכים. היה כיף לחזור למחנה.
תומאס היה נרגש כאילו חזרנו ליום הראשון שהגיע לכאן. ילד קטן בחנות צעצועים. הוא רץ לכיוון הביתן שלו לפני שהספקתי להגיד לו משהו נוסף.
נכנסתי לביתן שלי ונאנחתי למראה המקום המסודר. ממש כמו שהשארתי אותו בקיץ הקודם. ריק, עזוב וחשוך.
הנחתי את המזוודה שלי בצד החדר. לא רציתי לפרק אותה. לא היה לי כוח לזה. נשכבתי על המיטה והבטתי בתקרה. היו שם ציורים שפרסי סיפר לי בעבר שאחיו למחצה צייר. טייסון.
עצמתי עיניים במטרה להירדם, להרוויח כמה שעות שינה לפני שהפעילות במחנה מתחילה. עצמתי עיניים וראיתי חושך, אתם יודעים. אבל אז, במקום שהמוח שלי יגיד, 'אני הולך לנוח'. הוא פקד עליי להתרומם. בדיוק אז שמעתי את הקול, מן רשרוש. קמתי בפתאומיות והבטתי סביבי. החדר היה ריק אבל לפני רגע שמעתי את זה. אני בטוחה.
קמתי בהמיטה ושטפתי את פניי. אני בסך הכל עייפה. היום היה לי יום הולדת שהיה בסך הכל טוב ואפילו הפציעה שלי ברגל לא הייתה חמורה כל כך. כלומר, לוקאס העריך שאני לא אוכל להילחם בחרב ולרוץ במשך חודשיים. אבל אני ידעתי שעם קצת אמברוסיה ונקטר עוד כמה ימים אני אהיה כמו חדשה.
יצאתי החוצה. השמיים כבר התכהו וכמה חניכים יצאו לעבר חדר האוכל. זיהיתי את דן מביתן אפולו.
"היי דן!" קראתי ורצתי אחריו. הוא נעצר כששמע את קולי. הוא הביט בי בהיסוס.
"מה קורה?" הוא שאל.
"הכל בסדר" עניתי, "תשמע, אני צריכה ממך טובה, אני – "
"האמת שאני לא יכול לעזור לך עכשיו" הוא אמר ולקח צעד לאחור. זה נראה לי כל כך מוזר.
"למה לא?" שאלתי. אבל לא התקדמתי לעברו.
"מצטער" הוא אמר, "פשוט לא יכול עכשיו"
"אבל זה רק – "
"ביי אמה" הוא צעד והתרחק במהירות.
"אני כזאת מפחידה?" צעקתי אחריו אבל הוא לא שמע אותי.
"את לא כזאת נוראה" תומאס אמר לי בחיוך. צחקתי.
"תודה, האסלר" חייכתי, "מה קורה?"
"הבאתי לך משהו" הוא אמר והגיש לי שקית קטנה ואטומה. "מתנת יום הולדת מאוחרת" הוא הוסיף כשראה את הבלבול שעל פניי.
עבר חודש מאז יום ההולדת שלי, זאת לא אשמתי שהייתי מופתעת.
"תומאס.." מלמלתי, "לא היית צריך"
"בטח שכן" הוא חייך, "זה היה יום ההולדת שלך"
פתחתי את השקית וגיליתי צמיד כסוף שהיו בו סמלים שונים של מזל טוב שנצצו בשמש השוקעת.
"תומאס.." לחשתי.
"אין בעד מה" הוא חייך. "אני מקווה שאהבת את זה".
בתגובה נתתי לו נשיקה על הלחי. "זה מקסים. תודה רבה"
לרגע אחד הוא לא הגיב וברגע האחר הוא חייך כמו דביל.
"אל תתלהב כל כך" אמרתי בציניות, "לא תקבל הרבה כאלו"
הוא פרץ בצחוק. "זה בסדר, אני יודע"
צעדנו ביחד לכיוון חדר האוכל.