קללת אדמה – פרק 48

החלום שלי היה טיפשי לחלוטין, מה שגרם ליקיצה שלי בבוקר להפוך לטובה יותר.
קמתי בבוקר, נושם אוויר צח ונקי, כמו שאני אוהב.
אמה הברישה את השיער השחור הארוך שלה.
"היי, אמה." אמרתי. "חשבת פעם על הסיבה לכך שכל ילדי פוסידון הם בעלי שיער שחור?"
"לא." היא אמרה.
"זה מטופש." אמרתי.
"זה כמו שאתם בלונדיניים…" ציינה אמה.
"לי יש תירוץ, אבא שלי בלונדיני." אמרתי.
"ושל האחרים?" שאלה אמה.
"הם… כנראה גם בלונדיניים." אמר לוקאס עם חיוך.
"חה, אמא שלכם שטחית, היא אוהבת רק בלונדיניים." אמרה אמה.
"לא נכון!" קרא לוקאס. "ההורה בן התמותה שלנו קובע את המראה."
"אז ההורים שלכם שטחיים!" קראה אמה.
"אבא שלי לא שטחי!" מחיתי. "הוא בעצמו בלונדיני, הוא בטח דמיין אותי דומה לו."
"דמיין?" שאלה אמה.
"המממ… את יודעת, אנחנו נולדים מכושר ההמצאה של האב, והמחשבות של אתנה, את יודעת." אמרתי.
"אל תמשיך." היא אמרה.
חייכתי חיוך רחב אליה.
"אז לאן עכשיו?" שאל לוקאס.
"פריז." אמרה אמה. "ואני עושה שופינג, שיהיה לכם ברור."
"בזמן שאנחנו נהיה ברכבת דרך שוויץ לכיוון יוון?" שאלתי, נועץ באמה מבט חודר.
"טוב נו." היא אמרה.
"אתם לא נותנים לי להיות בחורה." היא מלמלה.
לוקאס ואני התחלנו להתפקע מצחוק, בזמן שאמה בהתה בנו, ולבסוף הצטרפה.
"אז עכשיו עולים לאוטובוס לפריז?" שאלה אמה.
"כן." ענה לוקאס. "בואו, אני אסדר לנו משהו."
הלכנו ברחוב בצרפת, כאשר מסביבנו אנשים פטפטו במבטא מזעזע.
לוקאס התחיל לדבר עם איזה בחור בצרפתית מהירה.
"מה דעתך שנלך ו… "נשכח" אותו כאן?" הצעתי לאמה בחיוך.
אמה חייכה אלי, אבל לבסוף גררה את לוקאס משם.
לוקאס נענע את שיערו הבלונדיני כדי להרחיק אותו מהעיניים.
"אני רואה שאתה מרגיש כאן בבית." אמרה אמה.
"במיוחד לאור העובדה שהתחלת להתנהג כמו פושטק." אמרתי. "עם נפנוף השיער."
"או קנאי." אמר לוקאס והתחיל לצחקק.
"מה?" הוא שאל. "משחק מילים."
"עדיין לא אומר לי כלום." אמרה אמה.
"בצרפתית קנאי זה סוג של 'פושטק', ואני קנאי בעצמי." אמר לוקאס, בוהה בנו.
"קנאי למה?" שאלה אמה.
"לאהבה שלי כלפייך." אמר לוקאס, וכרך את זרועו סביב צווארה של אמה.
"וואו, צרפת גרמה לך להשפריץ את בלוטות הרומנטיקה." מלמלתי לעצמי.
השמש כבר התחילה לשקוע, וירדה כמעט למטה, מאחורי בניינים.
"אם רק היינו עכשיו בפריז, כמה רומנטי זה היה יכול להיות." אמרה אמה.
"אתם זוכרים שהמטרה שלנו היא בכלל יוון." אמרתי. "בקצב הזה, נגיע ליוון בפסח."
"פסחא?" שאלה אמה. "אני לא חוגגת את החג הזה."
"פסח." אמרתי. "אצלנו חוגגים."
"מדברים על אצלכם, אנחנו נעבור גם בשוויץ, לא?" שאלה אמה.
"לא עוברים ליד הבית שלי." אמרתי.
"למה?" קרא לוקאס. "ככה אבא שלך יביך אותך מולנו!"
אמה צחקקה.
"זה לא מצחיק." מחיתי. "אבל אם לא אכפת לכם, בואו נתרכז בלהגיע לפריז?"
השמש שקעה על קו האופק של תחנת הרכבת.
"מניפיק" מלמל לוקאס.