קללת אדמה – פרק 47 שפספסתי – מוקדש לזכרו של רונלד רייגן

"תומאס?" לחשתי בשקט וטלטלתי את כתפו. "תומאס…"
הוא מצמץ והביט בי בתמיהה. "מה קרה?" הוא שאל חלושות.
אבל אני כבר התנפלתי עליו. "אתה חי!" חיבקתי אותו כל כך חזק שהוא התקשה לנשום שוב.
"אמה, שחררי אותו, אנחנו צריכים שהוא ינשום." לוקאס אמר והביט בי בחיוך. "חוץ מזה, אם את רוצה לחבק מישהו, אני החבר שלך ולא מר זיכרון ושליטה מוחית."
גלגלתי עיניים וקמתי על הרגליים. השכבנו את תומאס עם הגב לקיר בנין במרחק של כמה רחובות מהבית של לוקאס. זה היה הכי הרבה שאני ולוקאס היינו מסוגלים לסחוב אותו.
נתתי ללוקאס מכה בזרוע. "זה לא יפה!" אמרתי.
"מה?" הוא שאל ותפס את ידי שהתרוממה והתאגרפה לעוד אגרוף, המבט שלו היה כמו קורא עליי תיגר לסתור אותו. קודם, כשראיתי אותו נלחם בקוטס אחרי שתומאס התעלף. הוא היה כמו משוגע. הוא כעס כל כך על שמישהו העז לפגוע באח שלו. תהיתי מה היה עושה אם מישהו היה פוגע בי.
"אני יודעת שאתה החבר שלי" אמרתי וגלגלתי עיניים שוב בחיוך. "תפסיק להשוויץ בזה שאתה יוצא עם מישהי מדהימה כמוני, אוראקס"
היד שאחזה בידי התקשחה עד כאב כשהוא סגר את ידו בכוח.
"לוקאס.." מלמלתי וניסיתי למשוך את ידי. אבל מסתבר שאני באמת לא חזקה במיוחד.
"את חושבת ככה?" הוא שאל. מביט בעיניי במבט נוראי. הסטתי את מבטי אבל הוא הכריח אותי להביט בו, "אמה, את חושבת ש- "
תומאס נאנק ואני ניצלתי את זה כדי להשתחרר את לוקאס. ניערתי את ידי והתכופפתי כדי לבחון את תומאס. לוקאס עשה כמוני.
"איך אתה מרגיש?" לוקאס שאל והניח יד על המצח של תומאס.
"טוב" תומאס מלמל, "נראה לי"
"זה היה ממש מפחיד" אמרתי, "כלומר.. ממש התעלפת. חשבנו שלא תפקח עיניים"
תומאס חייך, "אמה, דיברנו על זה. את לא תיפטרי ממני בקלות כזאת. את חייבת להשקיע"
חייכתי והשפלתי מבט.
לוקאס קם על רגליו ובחן את שמי הלילה שהחשיכו.
"מה עכשיו?" תומאס שאל.
"נעשה משמרות" מלמלתי. "נישן פה. הדשא הזה מספיק טוב לשינה. אנחנו נסדר."
"אני יכול להביא מהבית שלי שקי שינה או משהו" לוקאס מלמל.
הנחתי יד על זרועו. "עדיף שלא נחזור לשם"
"כן…" הוא נאנח ונשכב על הדשא. תומאס עשה כמוהו.
"אני אשמור ראשונה" אמרתי. עכשיו ישבתי בשיכול רגליים. "תומאס זקוק למנוחה. ולוקאס.. גם אתה צריך לנוח"
הוא הביט בי בשקט ואז הנהן.
"אז קדימה, עצמו עיניים.." אמרתי בחיוך ובאצבע שלי ליטפתי את פניו של לוקאס ששכב לצידי.
הוא חייך ואחז במפרק ידי בזהירות.
מהצד של תומאס כבר נשמעו נחירות.
"אמה.." לוקאס התיישב לצידי לפתע, "את אוהבת אותי?"
הבטתי בו ומצמצתי בהפתעה. "ברור. כלומר.. כלומר.." הרגשתי שהפנים שלי בוערות, "כן, אני אוהבת אותך"
"ואת.. את לא רוצה שאני אשתנה. נכון?" הוא שאל בשקט.
"לא." אמרתי בתקיפות אבל בלחש, "אני אוהבת אותך כמו שאתה, באמת"
הוא חייך כאילו התשובה מרגיעה אותו ורכן לעברי. הנשיקה הייתה קצרה אבל המסר שלה היה ברור: אני ולוקאס. לנצח.
הוא נשען לאחור ובהה בשמיים זרועי הכוכבים.
"למה שאני לא אשמור ראשון?" הוא שאל ומשך אותי אליו כדי שאשכב לצידו. הדשא היה רטוב רק במעט. "תנוחי."
הוא נישק אותי על המצח.
רציתי למחות אבל הוא כבר חיבק אותי קרוב אליו וכשאני שומעת את ליבו של לוקאס פועם במהירות עצמתי את עיניי ונרדמתי.