קללת אדמה – פרק 43

"אנחנו – " לוקאס התחיל אבל אני חסמתי את פיו בידי כשתומאס לקח את מכשיר המעקב ודיבר.
"אז זאת התוכנית, נכון?" הוא שאל והביט בנו בהבעה שאמרה: שתפו פעולה. "ניסע לבית הישן של לוקאס"
"כן" אמרתי. לוקאס הזיז בזהירות את ידי מפיו.
תומאס הביט בנו עוד רגע ואז שבר את המכשיר ברגלו.
"אנחנו לא נלך לבית שלי" לוקאס מלמל, "נכון?"
הנדתי בראשי לאות לא. "אני מצטערת לוקאס, זה מסוכן מדי"
לוקאס הביט בקרקע ובעט באבנים בודדות.
"יש לי מקום אחר שיעודד אותך.." תומאס מלמל.
אני ולוקאס הבטנו בו.
"תראו.." הוא מלמל בשקט, "אנחנו גם ככה רוצים ללכת לראות את 'עיר האורות' נכון?" חיוך קל הפציע על שפתיו. "בואו נלך לראות את מגדל אייפל, או את הלובר."
הבטתי בו בפליאה וחייכתי. "זה רעיון גאוני!" אמרתי ואחזתי בידו של לוקאס. "אתה חושב שאנחנו יכולים? לוקאס?"
אבל לוקאס כאילו לא שמע אותי. הוא היה שקוע במחשבות.
"לוקאס?" הבטתי בפניו. משהו בהן גרם לי להסב מבט. העיניים שלו נשברו. הוא חשק את לסתו ולא דיבר. כשכן דיבר קולו היה צרוד.
"אנחנו חייבים ללכת לבית שלי" הוא אמר. עדיין לא מביט בנו.
"אתה יודע שזה מעשה מטופש" תומאס השיב, "הרי אחרי מה שאמרנו, ברור שאלכס הזה או חברים שלו יבואו "להפתיע" אותנו"
לוקאס עדיין השפיל מבט. "אני פשוט.. חייב ללכת לראות את המקום. אתם לא מבינים? זה כמו.." הוא הרים את מבטו והביט בי, "זה כמו שאת חייבת לראות את הים מדי פעם. כמו שתומאס- " הוא פנה להביט בתומאס עכשיו, "-כמו שאתה היית חייב להתלהב מכל דבר במחנה בקיץ שעבר."
נאנחתי.
"זאת מלכודת" תומאס אמר.
"אני יודע" לוקאס השיב.
"אנחנו נסתבך" תומאס המשיך.
"אני יודע" לוקאס חזר על תשובתו.
"נוכל ללכת למוזיאון הלובר?" שאל תומאס.
"כן, בטח" לוקאס ענה. "למעשה, הבית הישן שלי ממש בדרך לפריז"
"איפה הבית הישן שלך נמצא?" שאלתי.
"במקום שנקרא 'לה מאן' ." לוקאס נאנח בהנאה כשהזכיר את העיר הישנה, "היא במרחק של ארבע שעות מפה בערך. נוכל לתפוס אוטובוס מהיר לשם."
הבטתי בתומאס. הוא משך בכתפיו.
"אנחנו נסתבך" חזרתי על דבריו של תומאס, "אתם מבינים את זה, נכון?"
לוקאס הנהן.
תומאס חייך. "אבל מה מסע חיפושים שווה אם לא מסתכנים?" שאל.
"אנחנו מסתכנים די ויותר כשאנחנו נוסעים ליוון בלי שאף אחד יודע!" אמרתי.
תומאס גלגל את עיניו בדרמטיות ואז הביט בי בחיוך זדוני, "הייתכן, גברת מים… שאת פוחדת?"
"אני לא מפחדת!" אמרתי, "אני פשוט מודאגת"
"יש הבדל?" לוקאס שאל בהקנטה. הוא ותומאס קרצו כאילו תכננו לעצבן אותי יחד.
"אתם כאלו מעצבנים!" אמרתי ועיקמתי את אפי.
"אנחנו לא מעצבנים – " לוקאס אמר.
"- אנחנו ריאלים." תומאס גמר את המשפט.
"כבר דיברנו על זה" לוקאס אמר והביט בי ברצינות פתאום.
"אז… אנחנו נוסעים ל-לה מאן או מה?" אמרתי ושברתי את השקט שהשתרר אחרי דבריו של לוקאס.
לוקאס חייך והמבט הרציני נעלם מעיניו. תומאס בחן אותו ואז אותי בשתיקה. משהו גרם לי להרים מבט אל תומאס, הוא הסיט את מבטו.
"בואו נזוז" תומאס אמר והצביע אל תחנת האוטובוס הקרובה, "יש לנו נסיעה ארוכה."