קללת אדמה – פרק 41

לעזאזל עם תומאס האסלר. לעזאזל איתו.
הוא פשוט הודה הרגע שהוא מקנא. הוא פשוט צעק את זה כאילו זה הדבר הכי רגיל שאפשר לומר.
לא הבנתי למה הוא אמר את מה שאמר. למה הוא פגע בי בצורה כזאת. אבל כן, המילים שלו פגעו בי.
'לכי לחבר שלך', 'את לא מבינה מה אני מרגיש בכלל'. כמה לעג, כמה כאב נשמע בקול שלו כשאמר את המילים.
אז אולי לא הרגשתי את מה שתומאס הרגיש כי הייתי מרוכזת בלוקאס. מה שהוביל לשאלה: למה הפכתי מרוכזת כל כך בלוקאס?
התרכזתי במים שמתחת לרגליי ולא הבטתי בלוקאס שהתיישב לידי.
"אמה?".
הנדתי בראשי. "אני צריכה רגע לבד לוקאס" ביקשתי.
הוא הניח יד על כתפי בזהירות, "הכל.. הכל בסדר?" ההיסוס בקולו היה מוזר כל כך, כאילו הוא חושש שהוא עשה משהו.
"זאת לא אשמתך" אמרתי מיד והנחתי את ידי על ידו, "אבל אני צריכה רגע לבד"
הוא הנהן וקם על רגליו.
"אל תכעס, פשוט – "
"זה בסדר, אמה" לוקאס אמר אבל משהו בקול שלו היה קר. לא הבטתי בעיניו והתרכזתי במים. הקשבתי עד שהצעדים שלו כבר לא נשמעו.
"מה קורה לי?" שאלתי את ההשתקפות שלי.
"למה את שואלת אותי?" ההשתקפות דיברה והפתיעה אותי. זה היה נראה כאילו היא עכשיו בן אדם אמיתי. הדמות שלי לא נעה עם גלי הים ונראתה אמיתית להפליא. כמעט צרחתי מרוב הלם כשהיא הביטה בי בשקט וחיכתה שאסיים להיבהל. "גמרת? יופי. עכשיו – "
"איך זה שאת מדברת" שאלתי פתאום.
"אני לא אמיתית" היא השיבה, "אם אחד החברים שלך יגיע לפה הוא ישמע אותך מדברת אל עצמך. אני תוצר של המחשבה שלך. אני מסוגלת להתגלות בפנייך כשהמים נקיים מספיק ותוכלי לשאול אותי שאלות" אבל לפני שהספקתי לומר משהו היא אמרה, "רק שאלות שבתוכך את יודעת את התשובות שלהם"
הבטתי בה עוד רגע. "זה אומר שאני משתגעת כל כך עד שאני יכולה לראות אותך?" שאלתי.
"לא, את לא משתגעת אמה" היא חייכה, "אבל תקשיבי לי: לפעמים את צריכה לדעת להתקדם הלאה. אסור לשקוע בעבר, זוכרת?"
הנהנתי, למרות שלא הבנתי איך זה קשור.
"עכשיו קחי נשימה עמוקה ותחזרי אל החברים שלך. יש לכם עוד מסע ארוך"
"רגע! ומה עם לוקאס, מה עם תומאס? מה אני אמורה – "
הדמות התפוגגה. עכשיו היתה שם פשוט השתקפות רגילה, שנעה בגלי המים.
נשמתי עמוק וקמתי על רגליי.
התקדמתי בערך עשרים צעדים וכשהתכוונתי לעבור את הסמטה האחרונה כדי להגיע אל לוקאס ותומאס מישהו תפס במותני. שנייה אחרי זה יד כיסתה את פי. צרחתי ובעטתי אבל לא הצלחתי להזיז את מי שתפס בי.
"אמה, תירגעי" מישהו פקד.
"מי…"
הוא שיחרר אותי בזהירות. הבטתי בפניו ולקחתי צעד לאחור.
"איך..? מתי..? אתה..?" סגרתי את פי בהפתעה.
ואז הגיע הכעס.
"אמרתי לך להפסיק להפחיד אותי!" קראתי וחבטתי בחזהו, "ומה אתה עושה פה, ניקו?"
"אני רוצה לעזור לך" הוא אמר בשקט.
"לעזור?" שאלתי.
"אני.." הוא השפיל את מבטו, "לא הייתי כששרפתם את התכריכים של פרסי בקיץ שעבר"
גם אני לא. נזכרתי בכאב.
"אני רוצה לעזור לך לתקשר עם פרסי, לדבר איתו"
ואז נזכרתי בדברים שאמרה לי הסטיה בשנה שעברה, הדברים שאמרה לי דמותי שלי לפני שתי שניות. הנדתי בראשי.
"אני לא יכולה לראות את פרסי" אמרתי בשקט, "זה לא טוב לשקוע בעבר"
הוא חייך. "אני שמח שקיבלת את ההחלטה הנכונה. פרסי יהיה מרוצה"
הרמתי אליו מבט, "פרסי שלח אותך?"
ניקו הניד בראשו. "האלים"
"למה?" צמצמתי את עיניי.
"הם רצו לבחון אותך. האם תחליטי להמרות את פיהם ולתקשר עם פרסי בכל מקרה"
הנהנתי וכל הרגשות שחשתי הפכו לאחד: כעס.
"אני צריכה ללכת. החברים שלי מחכים לי"
"בהצלחה במסע שלכם, אמה" ניקו אמר, שנייה אחר כך הוא כבר נעלם מעיניי.