קללת אדמה – פרק 40

מה הקשר בין העיניים שלי לים? צדקתם. בשניהם יש עכשיו הרבה מים. לא יכולתי לקחת את זה יותר, אז פשוט הלכתי, כדי שלא יראו את הדמעות שלי.
דמיינתי מה שאבא יגיד לי.
"תומאס, ככה חינכתי אותך? לבכות מכל משבר וללכת?".
טוב נו, הוא לא היה אומר את זה, אבל נניח לרגע אחד שהיה לי אבא מרושע שמרביץ לי עם שוט ומאכיל אותי בבשר נא… טוב נו, שיהיה…
אז כן, עזבתי, נכון. אולי אני מסוגל לחשב כפל בתוך מספר שניות, אבל אני לא מסוגל לקרוא רגשות. אם רגשות היו נוסחא, אז אולי, אבל במובן הזה, הייתי מאה אחוז רובוט.
מצאתי את עצמי עומד ליד הנמל של ברסט, בוהה במים.
סביב הקשתית האפורה של העין שלי היה לובן העין אדום מאוד ונפוח.
"אז כן." חשבתי לעצמי בראש. "אני מקנא."
לוקאס, אומנם הוא נראה כמוני, אבל הוא זכה בלב של אמה.
איך שהוא התחיל לדבר אליה מתוקות, כאילו הפך לגלולת סוכר בלילה, או אולי הוא נדבק ברומנטיקה צרפתית מסריחה. עוד לא היינו ממש בצרפת, וכבר שנאתי את המדינה הזאת.
"הנה אתה!" קראה אמה.
ראיתי את ההשתקפות שלה במים, כאשר הסתובבתי אליה.
השמש כבר עלתה למעלה לשמיים יחסית גבוה.
"איפה לוקאס?" שאלתי, כאשר לא ראיתי אותו.
"הוא מברר לגבי רכבת לפריז, הוא רוצה לעבור שם, הרי הוא גר שם לשנתיים, עם אבא שלו." אמרה אמה.
"אז מכאן הוא חטף צרפתת…" אמרתי.
אמה צחקקה.
"זה טוב." היא אמרה. "בכל מקרה, בוא כבר."
"למה?" שאלתי.
היא בהתה בי.
"אני לא רוצה להמשיך." אמרתי.
"אל תהיה טיפש." היא אמרה לי.
הרמתי גבה.
"תראו מי שמדברת." פלטתי, ובאותו הרגע לא היה אכפת לי מהעובדה שזה עלול לגרום לה להיפגע.
"זה שוב השיקוי שלך?" שאלה אמה, בקול רועד.
"כן." אמרתי, מבין שאני מוכרח להגיד אמת.
"בבקשה, תומאס." ביקשה אמה.
"אמה, את לא מבינה מה אני מרגיש בכלל." אמרתי.
"תומאס, אני גם חוויתי דברים קשים." אמרה אמה.
"בטח." אמרתי. "ברור, ואני סתם הטירון שמשחק במגרש של הגדולים, או לפחות מנסה."
"תומאס, מספיק עם זה!" אמרה אמה, עם קול רועד יותר מתמיד.
רציתי להמשיך להציק לה, אבל משהו עצר מבעדי.
"אמה?" קרא הקול של לוקאס. "תומאס?"
"לכי אל החבר שלך." אמרתי. "כאילו שאני חשוב כאן. סתם זה שמחזיק את הנר."
"תומאס!" קראה אמה. "אתה מקנא או משהו?!"
"ברור שאני מקנא!" אמרתי, מרגיש איך שוב העיניים שלי מוצפות בדמעות.
אמה מלמלה משהו שלא הבנתי.
"קראת לי הרגע בכיין?" שאלתי אותה.
"לא!" היא קראה.
"לא צריכים מילים ,אמה." אמרתי.
קמתי על הרגליים.
"המילים מקלקלות."
"אני מקווה שאנחנו לא צריכים להישאר בריבים כל הזמן." היא אמרה.
"אני יודע." אמרתי.
היא בהתה בי.
"זה חלק מהעובדה שאני נער מתבגר, שינוי במצבי רוח, אני מניח." תירצתי.
היא חייכה חיוך עקום.
"תומאס!" קרא לוקאס.
"מה קרה?" שאלתי, מביט לעבר אחי.
"יש לך שיחה מהמחנה." אמר לי לוקאס.