קללת אדמה – פרק 39

כשקמתי בבוקר לא הרגשתי שונה. היה לי כאב גב מהחור הנורא שתומאס החליט שאנחנו ישנים בו. החלטתי שבפעם הבאה שהוא יחליט שאנחנו ישנים ככה ברחוב אני אדאג להסביר לו מה דעתי.
התמתחתי ופיזרתי את שערי כך שגלש על כתפיי. ואז הבטתי בתומאס. הוא היה בסדר, הוא שפשף את הראש שלו, מה שכנראה העיד על כך שחטף כמה פעמים. את לוקאס לא ראיתי.
"מגיע לך!" לחשתי לתומאס, "זה מה שקורה כשמכריחים אותנו לישון בתוך חור!"
"אה, כן?" הוא השיב וניצוץ נדלק בעיניו, "טוב, אז אולי – "
"Bonjour, mes amis " לוקאס חייך והתקדם לעברנו.
"לוקאס!" קראתי בחיוך וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו. הבטתי בו רגע לפני שנישקתי אותו.
"גם אני שמח לראות אותך" לוקאס צחק, "אם הייתי יודע קודם שאת כל כך אוהבת קרואסונים הייתי מביא לך אותם מזמן."
הבטתי בו בחיוך. אני לא יודעת למה אבל פתאום לוקאס היה הרבה יותר… בולט.הרגשתי יותר טוב כשעטפתי את מותנו בזרועותיי.
"קרואסונים?" תומאס שאל. משהו בנימת הקול שלו הצטנן.
"הבאתי לנו ארוחת בוקר" לוקאס אמר והביט בי באהבה. "למרות שאם ידעתי שאמה תתגעגע אליי כל כך לא הייתי הולך לשום מקום"
"טוב, אתה בהחלט לא הולך לשום מקום עכשיו" חייכתי ושחררתי מעט את אחיזתי רק כדי לחטוף את שקית הקרואסונים מידיו. "חמאה?" הבטתי בו בהפתעה.
הוא משך בכתפיו. "זה מה ש- "
תומאס כבר חטף את השקית ממני.
"היי!" קראתי וניסיתי לחטוף אותה בחזרה, "תן לי את זה! תומאס!"
"מה?" הוא חייך ולקח קרואסון ונגס בו, "אמרת שאת לא אוהבת חמאה"
"אה, ואתה פשוט מת על חמאה" לגלגתי וחטפתי את השקית.
"וחוץ מזה" תומאס המשיך לאכול את מאפה החמאה שלו, "זה שייך לכולנו. כלומר, בסדר, את נערה מתבגרת שצריכה לאכול. אבל אני לא בדיוק שונה ממך"
"כשאני אגמור איתך אתה תראה שאנחנו שונים ועוד איך!" קראתי ושנייה לפני שהתנפלתי על תומאס משהו גרם לי למשוך את מבטי אל לוקאס. הספיק לי רק המבט הזה כדי לשכוח מתומאס ולהיצמד שוב אל לוקאס שקצת הסמיק. נזכרתי בדברים שלוקאס ותומאס החליפו בזמן השייט שלנו, לא רציתי שיחשוב ככה. אבל היה גם משהו אחר… משהו שלא הצלחתי להניח עליו את האצבע. אבל בכל פעם שהבטתי בלוקאס התחשק לי לחבק אותו ולומר לו כמה אני אוהבת אותו.
"אז מתי קמת בכלל?" שאלתי אותו.
הוא חייך וזרועותיו הוצמדו למותניי כשהוא מאחורי. "לא מוקדם מדי" הוא אמר ואז לחש באוזני, "אבל את יפה כשאת ישנה… ממש ממש יפה"
צחקתי בתגובה ומשכתי את עצמי מזרועותיו.
"אתה אומר שאני לא יפה בדרך כלל?" שאלתי בהתגרות, "אה, ודרך אגב, כשאני אראה אותך ישן אני כבר אגיד לך מה דעתי עלייך"
"אני בטוח שתעשי את זה" הוא אמר.
"טוב, אולי די עם זה?" תומאס אמר והחיוך שלי נגוז.
"למה הכוונה?" שאלתי והתרחקתי מעט מלוקאס.
"אתם מתנהגים כמו זוג מטורף" תומאס השיב. המבט שנעץ בעיניי היה כמעט קפוא.
"טוב, אני בהחלט מטורף" לוקאס אמר ותפס בידי, "מטורף על אמה"
תומאס גלגל עיניים. "אתם רואים, בדיוק על זה דיברתי"
"אולי… תומאס" חייכתי אליו חיוך מתחכם, "זה סתם בגלל שאתה מקנא?"
לרגע הוא התאבן ואז מה שזה לא היה נעלם וניצוץ חדש עלה בעיניו. "אני? מקנא?" הוא שאל.
"כן" הנהנתי. לא באמת התכוונתי לזה, אבל המבט הרציני שבעיניו של תומאס דחף אותי להמשיך. "אתה מקנא בלוקאס, תומאס?"
תומאס פתח את פיו וסגר אותו. ואז פתח אותו ושוב סגר.
הרמתי גבה בהתרסה. "כן?" קולי היה מלגלג.
"אמה, בבקשה" לוקאס הסיט את מבטי מעיניו של תומאס וגרם לי להתמקד בו.
למה התנהגתי ככה? זה ממש לא בסדר. אבל פתאום הרגשתי צורך עז להגן על לוקאס, להיות לצידו. מצד אחד, לא התכוונתי לתת לתומאס להפריע לנו… מצד שני, אני לא צריכה להיות מגעילה כל כך. אבל הרגשת כאילו הגוף שלי, המילים שלי, בכלל לא בשליטתי. הנהנתי בזהירות.
"אתה צודק" הודתי בשקט, הסתובבתי אל תומאס, "אני מצטערת שהייתי כל כך… תומאס?"
להפתעתי הגדולה, תומאס כבר לא עמד לידנו.
הוא פשוט… נעלם.