קללת אדמה – פרק 23

אוי אלים אדירים. לא נכון. לא, לא, לא, לא. חזרתי צעד לאחור כשתומאס התיישר במקומו בזהירות והביט בי כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיי. נאנקתי כשהבנתי שהוא יכול לעשות את זה. נשמתי נשימות נרעדות והגוף שלי סירב לזוז למרות שהמוח שלי צרח ופקד עליי לברוח. ועכשיו.
הרגע שמעתי את תומאס אומר ש… ש…
פסעתי עוד צעד לאחור. אבל כשתומאס נעמד המוח שלי נכנס לפעולה- הסתובבתי וברחתי.
"אמה!" תומאס קרא אבל אני כבר יצאתי מהמעבדה המשונה ורצתי לכיוון לא מוגדר. מול המעבדה היה יער, התיישבתי מאחוריי עץ והחזקתי את ידי קרוב לליבי. ניערתי את ראשי והרגשתי בחילה נוראית. אני עומדת להקיא.
בכל פעם שתומאס הסתכל עליי במבט המרוכז.. בכל פעם שחייך אליי… כשידו תפסה בסנטרי והכריחה אותי להביט בעיניו…
'אני מאוהב בכל ליבי באמה' המילים חתכו את ליבי כמו סכינים. פאניקה שטפה אותי.
הרגשתי שהגוף שלי רועד. נכנסתי לפאניקה עמוקה כל כך שלא הרגשתי באדם שהתיישב בישיבה שפופה מולי עד שהתחיל לדבר. וברגע שעשה זאת נרתעתי לאחור כאילו התחשמלתי.
"אמה" הוא הביט בי בשקט.
כמעט קפצתי באוויר מפחד ומיהרתי להתרחק. "בבקשה, תומאס.." התחננתי והרמתי אחת מידי אל מול פניי כאילו כדי להתגונן מפניו, "אל – "
"אמה! תומאס!" לוקאס קרא ואני נסגתי לאחור אפילו יותר מתומאס. דמעות צרבו בעיניי. "היי, איפה הייתם? טוב בכל מקרה, אנחנו חייבים ל…" קולו דעך ככל שהתקרב אלינו.
ואז הוא הבחין בעובדה שחיבקתי את ברכיי והנחתי את ראשי עליהם. הוא התיישב לידי במהירות. "אמה?" הוא שאל, טלטל אותי בזהירות. אבל אני השארתי את הראש למטה. בכיתי. "אמה, בבקשה, תרימי את הראש" לוקאס ביקש, "מה קרה? מי – "
"תגיד לו תומאס" ביקשתי בשקט. ידעתי שקולי יבגוד בי אם אגיד עוד מילה אחת יותר.
"להגיד לי מה?" לוקאס שאל בזהירות והכריח אותי להרים מבט, "להגיד לי מה?" הוא חזר.
הנדתי בראשי ובלעתי רוק בכאב.
"האסלר?" לוקאס קם על רגליו כמו שתומאס עשה. השפלתי את מבטי. כשתומאס לא דיבר לוקאס התעצבן. הוא נהם: "האסלר או שתספר לי עכשיו איך פגעתי באמה או שאני אהרוג אותך במו ידיי"
"לא" אמרתי בשקט וקמתי ממקומי. עכשיו ראיתי שלמרות שלוקאס היה נמוך ממנו הוא תפס בחולצתו של תומאס והצמיד אותו לעץ הקרוב כשפניו קרובים אל פניו תומאס ומבט מאיים בעיניו.
לוקאס שיחרר את תומאס שנפל על הדשא הרך ופנה אליי, הוא בדק את פניי וחיפש חבורות או פצעים.
"אני בסדר" אמרתי, "אני לא פגועה"
לא באופן פיזי.
תומאס התרומם בזהירות ממקומו והביט בי. הוא לא אמר מילה אחת.
"תומאס?" שאלתי בשקט, "אתה רוצה לספר ללוקאס מה שמעתי?"
תומאס הניד בראשו, "לא, אני ממש לא רוצה"
לוקאס הביט בשנינו. "מה קורה פה?" הוא שאל.
לא הסרתי את מבטי מתומאס. "אם לא תספר לו, אני אספר" אמרתי בשקט.
"את מאיימת עליי?" תומאס השיב ולקח צעד לעברי. לוקאס נעמד בינינו ונעץ בתומאס מבט חמור.
נשמתי נשימה עמוקה והבטתי בלוקאס. "תומאס החליט שהוא מאוהב בי באופן מוחלט."
ראיתי את הדם שועט בגופו של לוקאס ומרתיח אותו. לוקאס האדים מכעס ותפס את תומאס חזק יותר. תומאס החוויר מפחד.
"זה נכון האסלר?" לוקאס התיז בזעם, "אמה אומרת את האמת? בטח שהיא אומרת את האמת. היא מעולם לא שיקרה לי." המבט בפניו של לוקאס היה הרוס, כואב. "אתה יודע כמה זמן חיכיתי לאמה, תומאס? שלוש שנים. שלוש שנים יותר מדי! הייתי כותב פתקים כמו אידיוט ומשליך אותם לפח. הייתי מזייף התקפות מצד אוראנוס רק כדי שאמה תהיה שם ותטפל בי. הייתי מתנהג כמו אידיוט רק כדי שהיא תנזוף בי בחיוך." צחוקו היה חסר הומור. הוא דחף את תומאס חזק יותר אל העץ. "ואתה חושב.." קולו הונמך והיה מאיים, "שאתה יכול לבוא ופשוט לקחת אותה ממני? לא האסלר, בשום אופן לא"
"אתה חושב שאני רציתי את זה?" תומאס שאל והביט דווקא בי, "את חושבת שאני רציתי להתאהב בחברה של אח שלי?"
"חתיכת אידיוט!" לוקאס קרא בזעם, "אתה חושב שזה מעניין אותי אם רצית את זה? לא. התשובה היא לא אז אל תפתח את הפה שלך! אני אוהב את אמה יותר משאני אוהב את החיים שלי. ואין לי שום כוונה שאתה תגזול אותה ממני. אני אוהב אותה יותר מאמא שלי ומאבא שלי שניהם ביחד. אני אוהב אותה יותר מאת המחנה. שהמחנה יוחרב, רק שהיא תהיה איתי."
לוקאס שלף את החרב שלו.
"ואין לי בעיה אפילו להילחם על האהבה שלי." הוא אמר. "Je me battrai pour ça".
"לוקאס, לא" אמר תומאס, ובעיניו מבט מודאג.
לוקאס סובב את החרב שלו וכמעט פגע בתומאס, אבל באינסטינקטים של לוחם, תומאס שלף את החרב שלו וחסם את של לוקאס.
"האסלר!" צעק עליו לוקאס.
תומאס אפילו לא מצמץ כשהוא הביט בלוקאס ואמר בקול בטוח ושליו, כאילו לוקאס כבר לא מפחיד אותו, "אתה בכלל לא זוכר למה את כועס עליי" תומאס אמר ומצחו של לוקאס התכווץ, הוא שחרר את תומאס. ואני הבנתי מה תומאס עושה. הבטתי לרגע בלוקאס שנסוג לאחור והתרחק כאילו מישהו אמר לו ללכת. מישהו מאוד מסוים. ואז מבטי חזר להתמקד בתומאס.
"אתה לא יכול להשתמש ב.. בדבר הזה על החברים שלך!" אמרתי כשהבנתי בחלחלה שאני הבאה בתור. "אם תעשה את זה, תומאס. אם תשכיח ממני את הדבר הזה… אני לא אסלח לך. לעולם"
"למה?" הוא שאל ורגש התערבב בקולו, "גם ככה אכפת לך רק מלוקאס ושלא תעזי לסתור אותי! תודי בזה אמה. מאז שהגעתי למחנה כל מה שראיתי זה אותך ואת לוקאס."
"אתה יודע שזה לא – " אמרתי אבל קולו חתך את קולי וגרם לי להירתע.
"לא הייתה לך שום זכות לשמוע את מה שאמרתי. לא הייתה לך שום זכות להתגנב מאחוריי הגב שלי ולשמוע את הסודות שלי!" הוא אמר והרגש היחיד שליווה את קולו היה כעס. "זה לטובתך, אמה."
עכשיו גבי היה מוצמד אל העץ ותומאס עמד במרחק של נגיעה ממני. הסתובבתי והתכוונתי לברוח כשידו אחזה בכתפי, הוא התקרב עוד צעד ועמד מאחוריי. לא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו, הוא היה חזק מדי.
"לא… תומאס." לחשתי ועצמתי את עיניי.
ואז תומאס לחץ את כתפי והתחלתי להרגיש ערפול חושים כשלחש באוזני: "את לא תזכרי כלום."