קללת אדמה – פרק 19

קמתי בזהירות והסטתי את מבטי מתומאס. היה משהו כל כך מביך בדרך שהוא הסתכל עליי. מאז שנפגשנו בתחילת הקיץ הוא כל הזמן עשה את זה: הוא בהה בי. והוא עדיין עשה את זה.
"לוקאס כדי שנטפל ב- " התחלתי אבל לוקאס רק הניד בראשו.
"רק מים, לשטוף את זה" הוא חייך, "זה יספיק"
ואז אני ותומאס דיברנו יחד:
"אני נראית לך כמו מזרקה מהלכת?"
"היא נראית לך כמו מזרקה מהלכת?"
הבטנו אחד בשנייה ופרצנו בצחוק.
עזרתי לו לקום ואז הבטתי ביד של לוקאס, היא הייתה אדומה כולה באופן נורא. המראה הבליח אותי.
הושטתי את ידי אל זרועו ואחזתי בדם. דמיינתי מים ששוטפים את הדם, מעלימים את הכאב.
כשפקחתי עיניים הדם היחיד שזלג היה מהתחבושת שבזרוע שלי.
"אוקיי" תומאס אמר, "אחרי שטיפלנו בפצע ה"מאוד חמור" של לוקאס, אפשר – "
החטפתי לו מכה בכתף.
"למה זה היה טוב?" הוא התלונן.
האמת היא שפחדתי להשתמש במים שוב. פחדתי שאני אפספס, או אפגע בו. הוא כמעט נחנק מהמים שבלע. זה היה ממש מפחיד ולא רציתי לראות את תומאס מת.
אבל אז לוקאס אמר לי שהוא רואה שתומאס נושם ושהוא עובד עלינו אז החלטתי לבעוט בו בזהירות כדי שיפקח עיניים.
מצאנו את עצמנו עולים על אוטובוס שלוקאס אמר שהוא התחלה. משכתי בכתפיי כשעלינו על האוטובוס והוא התחיל לנסוע.
תומאס היה שקט באופן מפתיע. לוקאס ישב בשורה לפנינו ואני ותומאס ישבנו יחד.
"אני לא רוצה שיהיה לבד" הסברתי בשקט ללוקאס לפני שעלינו. "בבקשה תבין"
אז הוא הבין. לוקאס היה כזה. מבין.
נשמתי עמוק והנחתי יד על הירך של תומאס. "מצטערת על קודם" אמרתי בשקט.
"קודם?" הוא שאל בזהירות והביט לכיוון היד שלי.
החזרתי את היד אליי והבטתי בו, "זה לא היה מצחיק, יכולתי להרוג אותך"
"את חושבת שמים היו הורגים אותי?" הוא שאל והרים גבה, מחייך.
"האמת שכן" אמרתי בשקט. "תומאס, יכולתי ל- "
"בסדר, אני יודע" הוא אמר, "אבל בואי נתרכז בעובדות: יכולת, זה לא הלך לך. בפעם הבאה תשתדלי יותר"
חייכתי.
לוקאס הודיע לנו שהתחנה הבאה היא שלנו אחרי כמה דקות וככה מחק את החיוך שלי.
ירדנו באמצע שום מקום.
מולנו היה רק בניין שנראה כמו משרד שננטש לפני שנים, מבנה אבן אפור, דלתות ברזל כבדות וחלודות וחלונות שהיו מוגפים בקרשים.
"אני ממש מעדיף שלא נכנס לשם" תומאס לקח צעד לאחור והביט סביבנו, "ואיפה אנחנו בכלל?"
לוקאס, לעומתו, דווקא צעד קדימה. "אנחנו בדרך למקום בו נולד פרסאוס, בדיוק כמו שאמרת. אבל אנחנו חייבים לעבור פה קודם"
לא הספקתי לשאול אפילו 'למה פה?' לפני שהדלתות נפתחו.
איש שנראה כמו קוסם ממש עלוב הביט בנו בחיוך. אתם יודעים, עם הכובע המוזר והגלימה והכל.. והפנים שלו היו נראות כמו עשויות מעץ. הוא היה נראה כל כך מוזר שאפילו לוקאס לקח צעד לאחור.
"ברוכים הבאים" הוא חייך, קולו היה מתוק להפליא, "אני דיאוקליטס. ואתם?"