קללת אדמה – פרק 1

היום: יום שלישי.
התאריך: 11 למאי.
המיקום: חוף הים של לונג-איילנד.
המטרה: מסיבת יום ההולדת ה-18 הכי טובה בעולם!
אז, כן. אתם יכולים להתחיל לשיר "היום יום הולדת לאמה". זה מה שלוקאס, אנבת', אמא שלי ודניאל עשו.
כל אחד מהחברים שלי קפץ לבקר ביום ההולדת אחרי שאמא שלי ארגנה לי מסיבת הפתעה לא ממש מפתיעה. ראיתי אותה עובדת במשך שעות על עוגת השוקולד הכחולה, היא לקחה את המתכון מאימא של פרסי וניסתה להכין אותה. בואו נאמר שלא רציתי להיות הראשונה לנסות אותה.
לוקאס הביא לי קופסא קטנה בצבע כסף שהייתה קשורה בסרט. הוא ביקש ממני לא לפתוח אותה עד שנחזור הביתה. אנבת' החליטה שגם לי מגיע ברונסי משלי. ותומאס…
תומאס לא היה יכול לבוא. הוא גר בשוויץ, ואני בארצות הברית, ורק בקיץ אנחנו נפגשים. הוא כבר התקשר אליי מוקדם יותר ואיחל לי יום הולדת שמח אבל זה לא היה אותו דבר אם הייתי יכולה לראות אותו.
מי זה דניאל? כדאי שאני אסביר: אחרי שלא יכולתי להתחמק מאימא שלי בסוף הקיץ בשנה שעברה חזרתי הביתה וגיליתי אותה מדברת בטלפון. היא בכתה.
"מה קורה?" שאלתי בשקט.
"אמה!" היא התנצלה בפני מי שהיה בטלפון, ניתקה וחיבקה אותי. "חשבתי שאיבדתי אותך. בואי, אני אסביר…"
אז דניאל היה חבר של אמא שלי כבר כמה זמן. היא פשוט לא הצליחה לספר לי כלום כי הייתי במחנה. וכשחזרתי הפתעתי אותם. הם נפגשו בעבודה של דניאל: הוא היה, לא פחות ולא יותר, מנהל בית הספר הנוכחי שלי.
אמא שלי החליטה לבטוח בדניאל וסיפרה לו את האמת בנוגע אליי אחרי שאני והוא התחברנו קצת. בהתחלה הוא חשב שאנחנו מתלוצצות. המבט על פניו היה כל כך מצחיק ותהיתי אם ככה אני הייתי נראית כשרק סיפרו לי על האלים היוונים ועל אבא שלי.
אבל אמא שלי לא אמרה מיהו אבא שלי. "אל יווני" היא אמרה. לא יותר ולא פחות.
אז התרגלתי לנוכחות שלו. כבר לא קינאתי וידעתי שאני צריכה לחלוק את אמא שלי איתו. זה היה בסדר מבחינתי. אחרי הכל, אני כבר בת שמונה עשרה.
אז כיתה י"ב ? אל תאמינו אם אומרים לכם שזאת הכיתה הכי קלה כי הבגרויות מאחוריכם. זה ממש לא נכון.
"תבקשי משאלה" אמא שלי אמרה לי והניחה את העוגה על השולחן המתקפל שהבאנו. היו שם גם חמישה כיסאות נוחים בשביל כולנו ואחד מיותר. לא ידעתי לכבוד מי הוא בגלל שתומאס אמר שהוא לא יבוא.
הבטתי בעוגה הכחולה. רציתי לבקש שפרסי יחזור. אבל ידעתי שזה לא טוב ואני צריכה להתגבר על זה. לפעמים, בלילות, הייתי נזכרת ברגעים האחרונים עם פרסי והייתי בוכה בזמן שישנתי. לא כיף.
'הלוואי שיכולת להיות פה' חשבתי ונשפתי. הנרות כובו ולוקאס, אנבת' ואמא שלי מחאו כפיים וחייכו. גם דניאל חייך.
"מה ביקשת?" לוקאס שאל כשנשארנו לבד ליד הים. אמא שלי ודניאל חזרו אל הבית ואנבת' הצטערה ואמרה שהיא חייבת לזוז.
"ביקשתי שהוא יהיה פה" אמרתי.
"תומאס?" לוקאס שאל וחייך, "כן, גם אני מתגעגע כבר לקרצייה הקטן. אבל – "
"לא דיברתי על תומאס" אמרתי בשקט והבטתי במים שהתחילו להאדים עם השקיעה.
"אבא שלך?" לוקאס שאל.
הנהנתי בשקט.
"הוא בטח.. עסוק או משהו" לוקאס מלמל.
"עסוק בשביל להיות במסיבת יום ההולדת של הבת שלו?" שאלתי בשקט. ידעתי שאבא שלי עסוק. ידעתי שיש לו דברים לעשות. אבל בכל זאת הרגשתי מקופחת. כשפרסי היה עוד בחיים הוא סיפר לי שאבא שלנו ביקר אותו ביום ההולדת שלו.
"אל תדאגי" לוקאס אמר וקם על רגליו. הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום גם אני. התכוונו להסתובב ולעזור כשהמים העלו בועות ורחשים. חשבתי שראיתי משהו זוהר למטה. כמו היפוקמפוס.
"אמה.." לוקאס תפס בידי. לא שמתי לב בכלל שהתקדמתי לקראת המים.
"ואם זה אבא שלי?" שאלתי.
בדיוק באותו הרגע המפלצת שאגה ופרצה מעל פני המים.
לוקאס לקח צעד לאחור, גורר אותי אל מאחורי גבו. "אני לא חושב, אמה"