ציפורן אדומה- מטבע הזהב. פרק 41.

** זאת עונה שנייה! לקחתי חופשה לזמן קצר, בגלל שהושפעתי מדי מהסיפור. החלטתי להמשיך כשקראתי את הכול ונזכרתי. ודרך אגב, הפרישה, שרק חלק ראו כי מחקתי כי התגובות לא היו טובות למבקר, (המבין יבין) כשביקשתי ממנו התנצלות כולם די יצאו עליו, אז מחקתי. אני עדיין בחצי פרישה, אבל אני מעלה סיפורים מדי פעם. אני מקווה שעדיין נשארו קוראים.

פרק 41:
שתקתי. צעקתי מבפנים, אך פי לא נפתח. ירדו דמעות מעיניי, אך לא הרגשתי שום דבר. הבטתי באיש השחור. ראו את חיוכו הערמומי.
"בת הרמס.." הוא התקרב אליי והתחיל להרים את ראשי בבחינה. לא התנגדתי. "מתאים לנו." הוא עזב אותי והסתובב סביב החדר. השומרים נצמדו לכל דלתות המקום, וגם לקירות. הם החזיקו חרבות משופדות ולבשו אפודים. הראש שלהם היה מכוסה בכובע מתכת, כמו של אביר, רק רשע. הבטתי בהם בשנאה, אך בטח שלא ראו את זה מבחוץ.
"עכשיו, לאן אקח אותך? אנחנו רוצים לשים אותך בכלא, שם מקומך, אך את יכולה גם ללכת לזאוס, שעדיין לא דואג מההעלמות שלך." הוא גירד את סנטרו בחשש. "זאוס. אך קודם נאכיל אותך קצת, הסוהר ייתן לך אוכל כשתהיי בתא."
רציתי לצעוק שאני לא רוצה שום אוכל מורעל שלהם, אך רק הנהנתי בלית ברירה. הסוהר לקח אותי בידו ודחף אותי חזרה לתאי. ישבתי על המיטה הקרה והאפורה, בלי תנועה.
הייתה מראה קטנה על הקיר, שהראתה לי אותי. קמתי ממיטתי ונגעתי בעדינות במראה. ראיתי את עצמי, חיוורת מתמיד. העיניים שלי נצבעו בשחור ופניי היו אדישות. נראיתי מהופנטת לחלוטין. ליטפתי את שערי החום המקובץ בקוקו. הוא היה מופרע, המון זמן שלא סירקתי אותו או דאגתי לו. החולצה השחורה הייתה מההלוויה העצובה, שהזכירה לי את החיים הקשים. היא הייתה קרועה וגם המכנס השחור נקרע.
סוהר נכנס עם מגש של אוכל. זה היה מגרה. הרגשתי לפתע שבטני מקרקרת. הוא הגיש לי מיץ תפוזים ופאי תפוחים. זה היה מוזר, אני אוהבת פאי תפוחים עם מיץ תפוזים. הוא הביט בי ועיניו הקרות שידרו לי לאכול. במידי השפלתי את מבטי לאוכל. אכלתי אותו במהרה, זה היה טעים מדי. הרגשתי איך בטני מתמלאת מחדש.
מיששתי בכיסי. המטבעות.
המטבעות עדיין נשארו אצלי. הוצאתי אותם מכיסי והן היו על ידיי. בהיתי בהן. מטבעות כסף וזהב, היקרות מכול. היה מסומן עליהם האולימפוס. הם נשארו עליי מאז הכוח שלי למגנט כסף. נזכרתי איך פלס הייתה שם, כלואה.
"את לא מתחילה להיזכר.." לפתע אמרתי בקול רם וצרוד. לא האמנתי שזה נפלט מפי. חשבתי שאיני משתלטת על פי יותר. "זה קרה עכשיו?" עוד קול.
חייכתי בעונג. חייכתי. עמדתי על מקומי בחוזקה והתחלתי לעצום את עיניי. ידיי דגדגו, הרגשתי זרם חשמלי מטורף. הגוף שלי בער, והשיער שלי נעמד על מקומו. אני מסוגלת לעשות חשמל סטטי?
נמשכו מהתא מטבעות כסף וזהב. עוד ועוד. לפתע שומרים מהרו לפתוח את התא, רק שהמפתח היה אצלי. הוא היה מברזל והצלחתי למגנט אותו.
"כבר לא כל כך חזקים, נכון?" שאלתי. פקחתי את עיניי. הכוח נגמר.
הרגשתי בלי אנרגיה, הרגשתי חלשה מתמיד. הדבר לקח את החוזק שלי. הרגשתי צורך מטורף לישון.
"תביאי את המפתח!" קרא אחד מהשומרים. השומרים והסוהרים האחרים הריעו בהסכמה.
"למה שאעשה זאת?"
"כי…."כנראה שלשומר היה יותר כוח מאשר מוח, "אחרת נהרוג אותך!"
"טוב." הרגשתי עם הביטחון הכי מופרז שהיה לי אי-פעם, כשמגנטתי את הכול, גם חצי מהרובים שלהם והחרבות שלהם היו לי. "קדימה."
השומר התחיל לחטט בתיק שלו וכך גם האחרים. חצי מהם לא מצאו, חצי מהם כן. לא היה לי מספיק כוח כדי לקחת הכול. התחלתי לשלוף את החרבות והרובים. היה קשה לשלוף אותם בבת אחת, אבל הצלחתי.
"קדימה." אמרתי.
"רגע! מאיפה יש לך את כל הנשק הזה? בת אלים גנבת! בדיוק כמו הרמס! אל הגנבים! למה זה לא מפתיע?" אמר שומר אחד. הוא היה ניראה כועס מתמיד. הרגשתי שלבי נצבט. אני גנבת? במהירות דחיתי את ההרגשה הזאת. הם אויבים שלי.
"תראו, תראו." לפתע מכל השומרים נדחף האיש המפחיד. בלעתי בגרון."הצלחת להפעיל את כוחך סוף-סוף? חבל שנגדנו."
"עזוב אותי בשקט."
"שכחת שכל הכוחות שלך נמצאים אצלי?" הוא פתח את ידו, אש גדולה הייתה מעל היד. "כן, שאבתי אותם. את יכולת להפעיל את כוחותיך, כי האש הזאת לא ניצתה. אך כשאני אפוגג אותה עם קסם.. ביי בי לושס." לפתע שומר זרק על האש מים. עמדתי לפלוט צווחה בפחד, אך האש לא נכבתה."השליכהו לאריות!" ומיד השומר נדחף בידי המון, ולאחר מכן שמעתי רק צרחות. "ראית מה קורה עם מי שמתעסק איתי?"
"למה אתה עושה את זה? את הכול?"שאלתי לפתע. הבזק מרושע נצץ בעיניו.
"את קטנה מדי לעסק הזה. רק בגלל שלקחת חלק בנבואה זה לא אומר שתתחילי לגלות את הכול. את סקרנית למדי אבל זה לא עוזר." הוא היה נראה כעוס, אך הוא עדיין חייך.
"נבואה?" שאלתי. הוא צחק צחוק גדול.
אני לא מאמינה שלקחתי חלק בנבואה ואף אחד לא סיפר לי. בגלל זה אני מסובכת כל כך? בגלל זה יש לי כל כך הרבה כוחות? אוף זה לא הופר. משכתי באפי בעצבניות.
"אני לא מאמין שזאוס לא סיפר לך! פתאום אל השמיים לא כזה חכם, הא?" הצחוק שלו היה צרוד לשנייה והוא השתעל."עכשיו אני מזהיר אותך- תעשי מעשה אחד לא נכון, מעשה בגידה, האש הזאת תכובה. יש לי את כל הכוחות הדרושים לזה- אז אל תתעסקי איתי."
השתתקתי. הלך עליי. אני אמות. זה מה שיקרה. התעסקתי יותר מדי, הביטחון שלי גבר עליי. למה נגזר עליי הגורל הזה? בעטתי בקיר בתסכול.
"אה, כן ועוד משהו." הוא מחא בכפיו. לרגע פחדתי שהאש נכבתה, אך אני רק נפלתי והתעלפתי שוב. שוב הרגשות הלכו, שוב הרגשתי אדישה לחלוטין.