ציידת-פרק 47; ג'סיקה הארפר.

קמנו בזריחה. היינו אמורים להמשיך דרומה להרי הרוקי ולהגיע לאגם פוז, נעצור שם לילה ומשם ליערות קנטקי. עדיין לא ידענו בוודאות את המיקום המדויק של חוטפי הציידות אבל ידענו את האזור הכללי וזה הספיק לנו.
"אני אומר שנעשה הפסקה," פסק ריילי את הליכתו אחרי שעתיים צעדה רצופה. הדרקון הפיצפון היה על כתפו, מנסה כמה שיותר לשאוף אוויר צח אחרי שהותו בתיק המסריח של ריילי (מרחמת עליו).
"לא," אמרתי בזעף, "ממשכים, בלי הפסקות."
"אבל ג'ס…" ניסתה ליזי לרכך אותי, "אנחנו הולכים כבר שעתיים; הרגליים כואבות, השמש מסנוורת, הראש כואב והגרון יבש." הדרקון פלט שיעול מצמרר עם להבת אש חלשה בשביל להמחיש את דבריה של ליזי.
"לא."
"נו… אך תעשי עליי את ההצגה הזאת, ג'ס," אמר ריילי.
"שום הצגה."
"שאת כאילו מנסה למלאות את החלק של טיילור, את יודעת…- הקשוחה והזועפת."
"לא, אני לא!" זעפתי.
"הנה, את רואה? תקשיבי לי, זה לא אשמתך, ג'ס. בנינו, טיילור באמת יכלה פחות להגזים עם הג'אנקפוד." אמר בניסיון לנחם.
"לא! זה לא!" עייני רשפו בכעס ודמעות התחילו לעלות בהן, "זה היה אשמתי!!"
"טוב, תירגעי, אני רק מנסה לעזו-"
"אז אל תעזור!"
ג'ייקוב התערב. "ריילי, מספיק! אתה לא רואה שאתה מכאיב לה?!"
ריילי נראה נבוך יותר מתמיד. "אני רק… זה פשוט… אני… אני ממש מצט… מצטער, ג'ס," התנצל.
מלמלתי משהו כמו: "זה פ'סדר…"
ריילי במבוכה התקדם קדימה והלך לצג ג'ב ושוחח איתו על ספארקי – הדרקון שלו.
"עזבי אותו, הוא סתם.." אמר ג'ייקוב בניסיון להרגיע אותי.
"לא, הוא לא 'סתם', הוא חבר שלי. הוא רק רצה לעודד אותי."
ג'ייקוב נחר בבוז. "אז יש לו דרך מאוד ייחודית להראות את זה." חייכתי.
"מה אתה חושב? זה ריילי, יש לו דרכים משלו."
"אח…" נאנחה קייטי, "אחי האידיוט, מצטערת על זה, ג'ס."
אנני צחקקה. "כן..אני זוכרת שהוא כול הזמן ניסה להעתיק מימני בשיעור."
"מזה? יום ירידות על ריילי?" שאלה ליזי בהתלהבות, "כי יש לי הרבה: חסר סטייל, הוא תמיד מבלגן את השער שלו ככה וברור שאפשר לעשות מימנו משהו מדהים ו-"
"היי!" צעקה קייט.
"מה?" שאלה ליזי.
"את חופרת."
ליזי חרצה לעברה לשון.
"תינוקות…" מלמלה אנני.
גיחכתי.
"ג'סטוש!!"
"איפה?" שאלה קייטי.
"לא…רק חשבתי עליו." אמרה ליזי בטיפשות.
כולן מחקו ורק ג'ייקוב לבש הבעה של: בא-לי-להקיא-עכשיו. "יותר מדי זמן בנות." הוא אמר והתקדם אל הבנים.
"היי! תראו לאיפה הגענו!" קרא ג'ב. הרמנו את מבטינו ונגלה לפנינו מחזה עוצר נשימה. אגם ענקי! עם מים תכולים ומתוקים וקרני השמש משתקפות בה. הכול היה מסביב שופע וצומח. דגיגונים שחו שם בלהקות וציפורים קיננו בצמרות העצים הסמוכים לאגם. היה שקט ושלוו במקום הזה. בהינו במקום, פעורי פה.
"אם כאן גרה נסי (המפלצת מלוך-נס,) אז אני גם רוצה!!" צהל ריילי.
קייטי חבטה על ראשו. "זה לא הסיפור הזה, אידיוט."
"יאללה!" אמר ג'ב, "מי בא לשחות?!"
"אני!!" כולם צעקו ועד מהרה כולם היו במים. המים היו קפואים! אבל היה שווה את זה. הטבענו אחד את השני, פתחנו במלחמת מים (שג'ב ואנני קרעו אותנו,), שחינו, השתזפנו, נחנו. אני חושבת שזה היה היום הכי טוב במסע החיפושים הדפוק הזה.
"מי רוצה למרוח עליי קרם שזוף?" שאלה ליזי בקול מפתה.
"אני!" צעק ריילי ראשון וג'ייקוב וג'ב צעקו אחריו באיחור. הם נאנחו בתסכול. ריילי התקדם בקלילות ומרח את הקרם על ליזי ומבט שובב בעיניו. גלגלתי עניים.
"זה היה כיף." אמרתי בנחת ושכבתי לצד קייטי על החול, מנסה לתפוס קצת שמש.
"כן…" היא אמרה, "תפסנו לעצמנו סטלה."
"מה שחסר עכשיו זה מפלצת מעצבנת."
ג'ייקוב, אנני וג'ב עדיין היו במים. ולפתע פתאום פרץ דיונון ענק מתוך המים ועיניים קטנות ומצומצמות הסתכלו על החברים שלי.