ציידת-פרק 44; ג'סיקה הארפר.

"כמה זמן כבר נצטרך ללכת כאן," התלוננה ליזי, "הלחות הורסת את עיצוב השער שלי."
"עוד מעט זה יגמר ליז, אבל בינתיים נצטרך להמשיך קדימה." עודדתי אותה.
"תגידו, זה הגיוני שאנחנו באמצע מסע חיפושים והדבר היחיד שמעניין פה את ליזי הוא עיצוב השער של?-" צווחה קטע את דבריה המלגלגים של קייטי.
"ליזי? מה קרה?" שאל ג'ב ועקף את קייטי ואנני.
המנהרה הייתה צרה ועם הרבה סלעים בולטות.
"ראיתי…ראיתי לטאה!" כולנו גלגלנו עניים בכעס.
"להתקדם." הורתה לנו טיילור.
"אעאעאעאעאעאעאעא!" צעק ריילי.
"נו..מה עכשיו?" שאלה טיילור בחוסר סבלנות.
"זה…זה…" אמר ריילי ובלע רוק, "זה לא לטאה."
"אז מזה?" שאלה קייטי.
הוא הסתובב אלינו ועל חזה חולצתו הייתה תלויה בטפרים חיה קטנה-מבנה גוף לטאה, פה קטנטן עם שניים מחודדות מיניאטוריות, זנב דוקרני שמצליף בחוסר מאס, קשקשים כמו שריון בצבע אדום, ו…ו…זוג כנפיים משוננות. הוא התעטש ופרץ אש קטנה נפלטה מנחיריו.
"זה…הדבר זה דרקון." אמרה טיילור בהשתוממות.
ריילי החמיץ פנים, "לא-'הדבר הזה'-'הוא' *הוא* חי וקיים בדיוק כמוך."
"טוב, ריילי, תשאיר אותו בצד." אבל היה מאוחר מדי, ריילי הסתכל עליו בכמיהה, הוא הביט בג'ב בעניים גדולות, "אפשר? אפשר, אפשר, אפשר, אפשר???" הוא התחיל לחפור בהתחננות.
עניו של ג'ב הוארו כמו עינו של ילד קטן, " תמיד רציתי דרקון."
"לא, ריילי," אמרה טיילור, "אתה לא לוקח את הדרקון, יש לנו מספיק צרות על הראש."
"יאללה, טיילור, תפסיקי להיות כזאת קשוחה." ניסה ג'ייקוב לרכךָ.
"לא." אמרה נחרצות.
"את לא אמא שלי." סינן ריילי מבין שפתיו.
"ריילי," אמרה קייטי ושמה יד על כתפו. "תירגע."
"את לא אמא שלי, אני שומר אותו." אמר והגביר את קצב הליכתו בצעדים כועסים. אחרי כמה דקות של הליכה שקטה התקדמתי לקצב הליכתו של ריילי. "נו?" שאלתי אותו, "איך תקרא לו?" שאלתי אותו בהתלוצצות.
הוא חייך, "חשבתי יותר בכיוון של: ספארקי ספארקי בום בום. ובקיצור: ספארקי."
נאנחתי בלגלוג, "כזה מתאים לך," ופרעתי את שערו.
"היי," הוא התלונן וסידר את שערו, "אני משקיע בו." גלגלתי עניים.
אחרי כחצי שעה הליכה נוספת סופסוף צעק ג'ייקוב: "אור!" הסתכלתי קדימה וראיתי אור מתקרת המנהרה.
"פתח!" הוארו עיינה של אנני, ולפתע חשכו. "זה למעלה."
"אז נטפס." אמר ג'ב.
וכולנו התחלנו לטפס בסולם המדרגות המאולתר.
"איי! ריילי! אתה דורך לי על האצבעות." אמרה ליזי. "טיילור! את מעיפה עליי אבנים!" התלוננתי. "אוקיי…מי יורק עליי?" שאל ג'ב מלמטה.
אחרי שכולם יצאו מהחור מחזה מדהים נשקף מולנו. הרי שלג במרחק נגיעה. עצים ירוקים מתחתינו. עננים לבנים מעל ראשינו- עמדנו על מדף סלע ענק וכ-40 מטר מעל הקרקע. צד אחד הר ענקי וצד שני מוות בטוח-תהום. היה קריר מאוד למעלה. פתאום שמענו צווחת ציפור.
הסתובבנו, מאחורינו עמדו- 17 גריפונים ומבטים יוקדים בעיניהם. נרתענו לאחור.
היינו לכודים, צד אחד תהום וצד שני מפלצות.
"נו..איך למות?" שאל ריילי ומבט איימתי על פניו.
מבט נחוש הופיע על פניה של טיילור. "לא. נלחמים."

המשך יבואו….XD