ציידת-פרק 26; ג'סיקה הארפר.

הלכתי לביתן שלי,ושם ראיתי את ג'ייקוב בדיוק יוצא. "היי, ג'סיקה" הוא נופף לי, "את בא לאכול?"
"כן" אמרתי, "חכה" התקדמתי לעברו.
"אז מה?" הוא אמר, "שמעתי שהתפנתה המשֹרה של בי.אף.אף" דחפתי אותו במרפקי.
"אווץ', נערה קשוחה" גלגלתי עניים והאצתי את הלכתי.
"היי, חכי רגע".
אחרי הארוחה הלכנו למדורה ושרנו שירים, סיפרנו סיפורים והלכנו למיטה. הכול היה נורמאלי, יותר מדי נורמאלי.
"ג'סיקה, את ערה?" שמעתי את ג'ייקוב. נאנחתי,
"תחזור לישון, ג'ייקוב" ופתאום מים קרים פגעו בפרצופי. "אעאעאעהה…!" התעוררתי, כולי ספוגה מים קרים כקרח.
"חחח, טיפשה, כבר בוקר" הסתכלתי סביבי ומיד קרניי שמש סנוורו את עניי, סוככתי בידי על עניי. פיהקתי פיהוק ענק, התמתחתי ו-"חוזרת לישון" אמרתי לו ונשכבתי בחזרה שפניי טמונים בכרית.
פתאום עוד זרם מים פגע בי. "די ג'ייקוב!" אמרתי לו נרגזת. "אתה צריך להמציא שיטת התעוררות חדשה" וחזרתי שוב פעם לישון.
"אוי מי גאד!!" שמעתי את ג'ייקוב צווח, בקול שאמור לחכות בת. "זה ג'סטין ביבר!!"
"שונאת אותו" מלמלתי עדיין ישנונית.
"אז…זה טיילור לאוטנר!!"
"מה?! איפה?!!" קמתי מהמיטה מיד. ראיתי את ג'ייקוב מתבונן בי וצוחק. החמצתי פנים.
"רגע, את לא הולכת לחזור לישון, נכון?" הוא שאל מודאג.
"לא, הודות לך"
"יופי, כי היום יש 'תפוס את הדגל' ועם אנחנו רוצים לנצח, חייבים להתאמן"
"מזה 'תפוס את הדגל'?" שאלתי מבולבלת.
"זה כמו דיגליים, צריך לחטוף את הדגל של היריב"
"זהו?" שאלתי מופתעת, הרי תמיד יש כאן משהו מוזר. הוא רק חייך את החיוך המסוכן שלו.
מתברר שצדקתי, המשחק מתקיים ביער, הנחל הוא הגבול בין שני הקבוצות היריבות. וכמובן, משתמשים בחרבות במגנים ובכלי נשק כדאי להדוף את האויב. צריכים לחדור את ההגנות ולהגיע אל הדגל ששומרים עליו שני שומרים ולחטוף את הדגל ולהעביר אותו לצד שלנו. ביתן הרמס, ביתן אתנה, פוסידון, האדס ואפולו כרתו ברית זמנית. וביתן ארס, אפרודיטה, הפייסטוס,דינונסוס, דמטר וכול השאר כרתו ברית בניהם, אני יודעת שהחלוקה נראית לא פייר, אבל אנחנו הביתן הכי גדול במחנה,וגם קיבלנו את ביתן אפולו-הביתן השני הכי גדול בגודלו, את ביתן אתנה שהוא מומחה באסטרטגית הקרב ושני ביתנים של שלושת הגדולים-פוסידון והאדס. ניקו, בנו של האדס הגיע למשחק, אז הוא הצטרף לקבוצה שלנו. וכך היה. אחרי ארוחת הצהריים התאספנו כולם ביער, חמושים בכלי-נשק ורכוסים במגנים. "גיבורים!" שאג כירון ורקע בפרסות רגליו,
"אזכיר את הכללים: הטלת מום אסורה, אסור לקשור או לקחת בשבי, חייב להציב עד שני שומרים על הדגל ולשים אותו אך ורק במקום בולטואסור באיסור חמור להרוג" אמר כירון, "גיבורים!, התכוננו לקרב!"קול הקונכייה נשמע והסתערנו אל עבר הנהר. אני הייתי במבנה התקפה, ביחד עם אדמונד-בן הרמס , אוליבר-בן אפולו, וניקו-בן האדס.ניקו היה ילד כחוש וחיוור אך הייתה לו הילה רב עוצמתית, תמיד שהוא נימצא בסביבה הרגשתי עד כמה הוא מסוכן.התקדמנו במהירות אך בזהירות אל עבר לב היער. שמעתי מסביבי את קול קרקוש החרבות והצעקות, אבל הייתי מרוכזת במטרה שהטילו עלינו. שמתי לב שככול שיותר העמקנו ללכת ביער כך נהיה יותר שקט וכך גם יותר מסוכן. ואז ראינו את זה, הדגל של הקבוצה היריבה היה צבוע בצבע אדום כדם וכידון נוטף דם, היה מצויר באמצע הדגל. מוט הדגל היה תקועה הין שני סלעים גדולים. צעדתי צעד אחד אל עבר הדגל,
"עצרי!" אמר לי ניקו, "יכול להיות שזה מלכודת"
"טוב, אז מה נעשה?" שאלתי אותו.
"אנחנו נעשה להם מארב על מארב" הוא אמר.
"מה?" שאל אוליבר מבולבל.
ניקו נאנח, "אנחנו עושים להם מערב בזמן שהם עושים לנו מערב" הסביר שוב ניקו.
"אהה…לא הבנתי"
ניקו סטר על ראשו. "תעשה מה שאנחנו עושים, בסדר?" אמר ניקו.
"בסדר"
"בני אפולו" מלמל ניקו.
"טוב, אז מה עושים?" שאל אדמונד.
"מתכוננים עד שימאס להם לעמוד במערב". וכמובן ניקו צדק. התמקמנו על כמה עצים בזמן שחיכנו שהחניכים יצאו מהמחבוא שלהם.
"חכו לסימן שלי ונתקוף" אמר לנו ניקו.
"איפה הם?" שאל אליוט-בן ארס. הוא ועוד שני ילדי הפייסטוס שיצאו מהשיחים. הסתכלנו עליהם מלמעלה. ניקו אותת לי להיות בשקט.
"הם היו אמורים לקחת את הדגל" אמר שם אחד הילדים,
"אולי תפסו אותם כבר?" שאל נער.
"אולי…" אמר אליוט והרהר לעצמו.
"עכשיו!!", שאג ניקו. וארבעתנוקפצנו מהעצים. הקפנו אותם בנשקים שלופים. אני עם שני החרבות שלי, ניקו עם החרב השחורה שלו-ברזל סטיאגי אני חושבת, אדמונד עם החרב שלו ואוליבר עם הקשת שלו. הם קפצו מופתעים. אלמה אחד התקיף אותי עם פטיש, הייתי צוחקת איך שהבעות פניהם נראו. ואז פתאום פרצו מבין השיחים עוד ארבעה חניכים של הקבוצה היריבה.