ציידת-פרק 23; ג'סיקה הארפר.

"איך בן-אדם יכול לישון כול-כך הרבה זמן?, השמש עלתה כבר לפני שעות" אמר לי קול מוכר.
"פוזי תני לי עוד 5 דקות, אל תוציא את הפטיש אני אקום לבד"
הקול גיחך. "אני לא פוזי" פקחתי עין אחת, ומעליי עמד ג'ייקוב צוחק.
"חחח, פטיש?" שאל אותי ג'ייקוב עדיין צוחק.
"אוי שתוק" אמרתי וזרקתי עליו כרית.
"קדימה אנחנו מאחרים לאוכל' כול הביתן כבר הלך" קמתי ושפשפתי את עיני, באמת כול הביתן היה ריק. השקי-שינה היו מבולגנים במקומם, ואור השמש נכנס מהחלונות והאיר את הביתן.
"איפה ליזי?" שאלתי אותו.
"אמרתי לה שתמשיך בלעדייך, ואני אחכה לך, טוב יאללה לכי להתארגן"
תוך 3 דקות הייתי כבר מוכנה לצאת. הלכנו לחדר-האוכל ונכנסנו. החדר-אוכל היה הומה אדם (טוב…חציי אדם). בקושי יכולתי לשמוע את עצמי מרוב עוצמת הרעש שהייתה שם. כולם זזו קמו ממקום למקום. ראיתי את ליזי מנופפת לי ומראה שהיא שמרה לידה מקום. ג'ייקוב הורה לי ללכת לשולחן שלנו, שהיה כרגיל צפוף מאוד. איכשהו היה לי מקום לשבת, כי הגעתי מאוחר אז לכמה ילדים בטח נמאס. התיישבתי ליד ליזי. "בוקר-טוב, ליז" אמרתי לה בזמן שהעמסתי פנקייקים, חביתה, וטוסט.
"היי ג'ס, כמה זמן לוקח לך לקום?" היא שאלה.
"אוי, אל תתחילי גם את"
"בסדר, אז איפה היית אתמול בלילה?" היא שאלה אותי וחיוך ממש זדוני התפשט על פניה.
"את יודעת, פתאום את ניראה לי ממש מתאימה להיות בת הרמס" אמרתי מנסה להתחמק מהשאלה. "מה באמת? למה את חוש-…!!!, רגע אחד! אני יודעת מה את מנסה לעשות!" הרמתי גבות כתמימה. "לא, את לא תתחמקי מזה! איפה היית אתמול בלילה?"
"סתם הייתי רעבה, סוו וואט?"
"מה היית רעבה עם ג'ייקוב?"
"מה? לא, מאיפה זה באלך?"
"כי ראיתי שגם הוא לא היה אתמול בלילה" היא אמרה.
"תגידי, יש מצב שאת מאוהבת ולא סיפרת לי?"
"לא מה פתאום!, אני לא מאוהבת!"
"כן, שמענו, כול התשובות מצביעות אלייך, את מתגנבת בלילה עם אהובך, את כול הזמן מעיפה בו מבטים ואת מכחישה הכול"
"אני לא מכחישה-!" עצרתי את מילותיי. וליזי הרימה גבות כהוכחה.
"ליז, בבקשה תניחי לי, זה לא נכון, חוץ-מזה, איך את פתאום הפכת ל'חכמה' כול-כך? כי אני מכירה אותך שנה וחצי, ובלי להעליב נתת לי השראה של טיפשות יתר" אמרתי בהתגרות.
"זה כוחה של ליזי" היא אמרה וצחקקה. "טוב, אולי זה באמת לא נכון. אבל-" "אוי, הנה בא ה-'אבל' " אמרתי מודאגת. "אני העקוב אחריך" היא אמרה והעבירה שני אצבעות מהעניים שלה לכיוון שלי, כמו שעושים בסרטים "I'm watching you"
"טוב" אמרתי ומשכתי בכתפי.
"קבעתי עם קייט וריילי שנתאמן ביחד, בסדר?"
"כן, יאללה בואו נלך" קמנו מהשולחן הלכנו לקייטי וריילי שחיכו לנו וירדנו להתאמן.
קודם כול היינו צריכים לבחור כישור.
אני הייתי טובה מאוד בחץ-וקשת אבל העדפתי חרבות. אני לא יודעת למה אבל הרגשתי מין רתיעה מזה. וליזי? היא פשוט הייתה מדהימה בכידון, היא הפילה שם כול מתמודד שהתמודד מולה בזירה. ריילי העדיף חץ-וקשת, הוא כוון מעולה, הוא לא החטיא אפילו פעם אחת. וקייטי הייתה גם טובה בחץ-וקשת אבל היא העדיפה הטלת סכינים, מכיוון שזה גם היה כישרון של כוונת, אז זה התקבל אצל בני אפולו. השבועיים האחרונים הם היו השבועיים הכי נהדרות בחיי. בבוקר שהיה עוד מרץ, ירדנו להתאמן בחרבות, בקאנו, בחץ-וקשת, בקיר טיפוס שהיה מלא בלבה, בדברים ספורטיביים. ויותר מאוחר, אנחנו היינו לומדים על מפלצות ועל המיתולוגיה היוונית, ועל השפה שלה. מתברר שהמוח שלנו בנוי לשפה הזאת, כך שאנחנו מבינים אותה די טוב. כול שיעור מפלצות ריילי היה שולח לי ציור שבו מצויר סוג של מפלצת, אני חשבתי שזה מטופש אבל ריילי התעקש שאני אשמור אותם. תפקידו של ג'ייקוב הסתיים כבר מזמן שהתחלנו להבין את הכול. אבל הוא עדיין הסתובב איתנו. ליזי ירדה מימני כבר עם הקטע הזה שאני מאוהבת בו, אבל היא עדיין המשיכה לפקוח עין עליי.
זוכרים שאני וליזי רצינו לשאול עם יש לפרסי חברה, טוב מתברר שליזי צדקה, אנבת' באמת הייתה חברה שלו. אבל לא רק זה היא סיפרה לנו, היא סיפרה לנו על כול המסעות שלו עם חבריו, כמה פעמים הוא הציל את המחנה, את המלחמה שלו נגד קורנוס, נגד גאיה, נגד כמה מהאלים, ואיך הוא הביס את כולם. הוא גיבור אמיתי פרסי. הלוואי שהייתי כמוהו.

* * *
אנני:
פרסי סיפר לי את כול המסעות שלו והמלחמות שלו, בחיי הנער הזה אמיץ. חשבה אנני בהתפעלות.
כבר שהוא היה קטן מימני הוא נלחם בתריסר מפלצות וניצח אל בקרב.
אבל זה שהוא סירב לאלים לקבל חיי נצח ובמקום זה שיתייחסו לילדים שלהם, זה גיבור אמיתי. הוא בן אדם טוב פרסי ג'קסון מגיע לו יותר מזה.

-ההמשך יבואו-