ציידת-פרק 21; ג'סיקה הארפר.

כבר שהיינו במרחק 3 מטרים מהמבנה, היה אפשר להריח את הריחות המשכרים של העל-האש, פתאום נזכרתי כמה אני רעבה. התיישבנו בשולחן של הרמס, שהיה צפוף עד אפס מקום. אפילו כמה ילדים החליטו שנמאס להם ועברו לשבת לצד השולחן על המרצפות, פתאום לשבת על הרצפה ניראה לי רעיון טוב. כול ביתן ישב על שולחן משלו, כול הביתנים היו מסודרים בעיגול ובאמצעה הייתה מדורה שהאירה בכול מיני צבעים. ראיתי את אנני יושבת ביחד עם פרסי בשולחן ומנופפת לנו מהצד. מר ד', כירון והסאטירים ישבו בשולחן הגדול שהיה בראש המעגל ; שולחן שתיים-עשרה. וכירון שוב פעם חזר למצב כיסא גלגלים.
"שקט פרחחים!" אמר מר ד'. "אני יודע ששמעתם שבאו חדשים ושמחובתי להגיד לכם ברוך הבא ובלה, בלה, בלה ג'סיקה, קייטי, ליזי, לֶנִי ומה שמו עוד פעם?" אמר מר ד' בחוסר רצון מובלט.
כנראה החניכים היו רגילים לזה כי הם רק גלגלו עניים. אחד הסאטירים לחש לו משהו באוזן.
"אהה! אנני וריילי, טוב ברוך הבא ואפשר להתחיל" סיים מר ד' את דבריו.
"שימו קצת אוכל בצלחת, ותעשו מה שאני עושה" הורה לנו ג'ייקוב. אני חשבתי לתומי שאנחנו עומדים לאכול את זה, שמתי פרגיות, סטייק, צ'יפס ואשכול ענבים יפה. בדיוק באתי לקחת ביס עצום מהסטייק, אבל אז ראיתי שכולם קמים ולוקחים את זה לעבר המדורה ומשליכים את האוכל שבצלחת לתוכה. טוב, מה אני אעשה? פשוט קמתי וזרמתי עם זה.
"מנחה לאלים" מישהו לחש לי באוזן. קפצתי בבהלה, וכמעט העפתי את כול האוכל על מי שעמד מאחורי. זה היה ג'ייקוב שלחש.
"אָ-ל! תעשה את זה שוב!" אמרתי לו כועסת.
"סליחה" התנצל. הסתכלתי על פניו ובאמת היה נראה שהוא מתכוונן לזה.
"אז….אמרתה מנחה לאלים?" שאלתי אותו, מנסה שרגע המבוכה יעבור כבר.
"כן, לאלים" אמר ג'ייקוב.
"ולמה בדיוק?"
"כי..,טוב זה בעצם די אידיוטי. אבל הם אוהבים את הריח" פשוט התאמצתי שלא לצחוק.
"אתה צוחק נכון?" הוא הניד בראשו לשלילה. ראיתי שכול מי שמשליך את האוכל לתוך האש לוחש משהו. עטתי אוזן לילד שהיה בתור מלפני, שמעתי אותו לוחש "ארס" ג'ייקוב שם לב שאני מאזינה לו, "את מבינה, כול ילד לוקח מנחה לאבא או לאמא האלוהים שלו ושורף אותה" הסביר לי ג'ייקוב שראה שאני מבולבלת. הוא סימן לי להתקדם, לקחתי צעד.
השלכתי את האוכל לאש ולחשתי "למי-שלא-תהיה" וחזרתי לשולחן.
ופתאום הנימפות הביאו את האוכל. האוכל היה מדהים, כול-כך הרבה צבעים וריחות. לא כמו בפנימייה שמה שאכלנו שם זה דייסה, אורז, ירקות ושניצל. הנימפות התרוצצו ממקום למקום, שמות כול טוב על השולחן. בסוף אכלנו, שבענו והלכנו לעבר המדורה מפוטמים. הערב היה 'ערב שירה בציבור'. כולנו התיישבנו מסביב למדורה, כמו סדר הישיבה בחדר-האוכל.
מצב הרוח של כולם היה מרומם. ביתן אפולו הוביל את כולם בשירה של שירים שטותיים של המחנה, כמו: "שני גיבורים יצאו לדרך בִּים בָּם בּוֹם…", "הרוח נושבת קרירה, רַה!, רַה!, נוסיפה עוד ראש להִידרַה, רַה!, רַה!,…", "ים המפלצות שמסביבי…". שירים כאלו.
המדורה הייתה קסומה, ככול שרמת השירה הייתה רמה יותר, כך הלהבות יותר התחזקו, והצבע והלהט שלהם השתנו לפי מצב-הרוח. וכרגע, המדורה השתוללה בשלל צבעים מרהיבים. והלילה נישא המדורה לגובה שבע מטרים. בזמן שכולם שרו, ביתן אפולו ליווה את השירה עם כלי נגינה, נבל, גיטרות ותקיעות בתי-שחי (אין לי מושג למה מאפשרים את הצליל האחרון).
צלינו מרשמלו על האש והביאו לנו משקאות קלים.
ואז ביתן הרמס התחיל לספר צִ'יזבָּטִים (סיפורי אימה). המספר הטוב ביותר בצ'יזבטים, היה טראוויס (המדריך). הוא אפילו הצליח להפחיד אותי!.
בקיצור, עשינו כיף חיים!. לא שמנו לב איך הזמן עובר וכבר היינו צריכים ללכת לישון.
החניכים מחו בתוקף, אבל כירון מחא כף והמדורה כבתה.
אבל כשהמדורה כבתה היה אמור לשרור חושך במקום.
אבל לא, משהוא עוד האיר את שמי הלילה…

* * *
ריילי:
וואו, איזה לילה! חשב לעצמו ריילי.
אני מת על המקום הזה! רחוק מהעולם, רחוק מהפנימייה, רחוק מהבית. זה לא משנה לי.
רק חבל שקייטי הייתה חייבת לבוא איתי, זה הרס לי את הכול. ועכשיו ברגע זה היא נותנת לי כפה :D