ציידת-פרק 19; ג'סיקה הארפר.

זה היה אוסף הביתנים הכי מוזר בעולם שראיתי בחיי. הם היו מסודרים בצורת אומגה Ω-האות היוונית. כול בניין היה שונה לגמרי מהאחר. בניין חמש היה אדום עז עם ביצורי תיל דוקרני. ביתן שבע היה כולו עשוי מזהב שבהק באור השמש וסנוור כול עובר-אורח תמים. ביתן אחד היה נראה כמו בנק רשמי ומזוויות שונות היה נראה הולוגרמה של ברקים מבזיקים. ביתן ארבע היה מכוסה כולו בעשב ירוק. ביתן עשר היה נראה כמו בית של ברביות-קיטשי עד שזה גורם לך להקיא. וביתן אחד, היה שחור כולו ולפידי אש ירוקה בערו בחזיתו. ביתן שמונה היה עשוי כולו כסף וזרח כמו אור הירח, הוא היה חינני אך-תוך כדאי גם עוצמתי וקטלני. לא הרגשתי איזה חיבור מיוחד, אבל כן הרגשתי משהו, הרגשתי שנאה, הרגשתי נטושה שראיתי את הביתן הזה, הרגשתי חלולה, הרגשתי עצב ואכזבה. האינסטינקטים הפנימיים שלי מיד אמרו להירתע, וכך עשיתי, מיד נרתעתי שעברנו ליד הביתן.
אף-אחד לא שם לב, חוץ מאנבת' שהסתכלה עליי בעניין רב.
"ג'סיקה, מה קור-" "מה? כול ביתן מסמל אל?" שאלתי במהירות, להוטה להחליף נושא.
לאנבת' לא היה מה לעשות אלה לזרום. "כן, כול ביתן מסמל אל, בהתחלה היו פה ביתנים לשנים-עשר אלים אולימפיים" הסבירה לנו אנבת'. "אלים משמאל, אלות מימין. ואז לפני שנתיים הוספנו המון ביתנים חדשים עבור אלים שאין להם כס באולימפוס כמו הקטה, האדס, איריס"
"כן, כמות החניכים גדלה משמעותית" הוסיף פרסי, והתעלם מאנבת' שהמשיכה לנעוץ בי מבט חשדני. "למה הביתנים של הרה, ארטמיס, האדס וזאוס ריקים?" שאל ריילי.
"במשך תקופה ארוכה זאוס, פוסידון והאדס לא הולידו ילדים, האחים הבכירים מבין האלים ; שלושת הגדולים. הילדים שלהם חזקים מאוד ורבי עוצמה ומאוד מסוכנים. בשבעים שנים האחרונות שלושת הגדולים השתדלו לא להוליד חצויים" הסביר פרסי.
"השתדלו?" שאלה ליזי.
"אתם מבינים, בגלל שהילדים שלהם היו חזקים ומסוכנים כול-כך אז הם הבטיחו לא להוליד יותר ילדים, זאת הייתה השבועה הכי חמורה שקיימת. טוב, לפעמים…הם פישלו קצת, כמו שאתם רואים-אני עומד פה. לא הייתי אמור להיוולד. אבל יש עוד הרבה כמוני, למשל יש לנו חברה, תאליה גרייס, שהיא בת זאוס, אבל היא העדיפה להצטרף לציידות ארטמיס. ויש אחד, שמו ניקו, הוא בן האדס, הוא לפעמים מגיע לפה לביקור, את מבינה הוא סוג של שגריר בשאול. ויש אחד ממחנה יופיטר, שהוא הבן של זאוס. ועוד מישהי הבת של האדס, שמה הייזל והיא גם נמצאת במחנה יופיטר, אז ככה יוצא הרבה פאשלות של האלים" סיים פרסי להסביר.
"אבל למה אין לארטמיס ילדים?" שאלה קייטי.
"כי היא נישבע לנצח להיות בתולה, אבל היא מסתובבת עם קבוצת ציידות שמסכימות להיות בנות-ליוותה. בתמורה הם מקבלות חיי נצח"
"קול" אמר ריילי.
"אלה אם כן הם מתות בקרב" והחיוך נמחק משפתיו.
"והרה?" שאלתי. היא אלת הנישואים. חוץ מי זה, היא נישבע אימונים לזאוס" ענתה אנבת'.
"אווץ', היא נשארה נאמנה לזאוס ובינתיים בעלה משוטת לו בכיף" אמרתי.
"טוב, תלמדו אלה האלים" אמר פרסי שבקול נשמע כעס.
נראה שהיו לו צרות איתם.
התבוננתי קדימה, כול הביתנים פנו לעבר שטח משותף בגודל מגרש כדורעף, שבו פזורים פסלים יונים, ערוגות פרחים, מזרקות ושני סלי כדורסל (שקייטי וריילי מאוד התלהבו מהם). במרכז השדה היה בור רחב מרוצף אבנים להדלקת אש. למרות שהיה עוד צהריים, האש בערה. ילדה שנראתה בערך בת תשעה שמרה על המדורה והפכה את הגחלים במקלה.
"אני עדיין לא מאמינה" אמרתי.
"איך את לא מאמינה אחרי כול זה?" שאל פרסי בהפתעה.
"אל תהיה מופתע גם אתה הייתה ככה" אמרה לו אנבת'.
"אז עם אני רוצה להיות בביתן עשר, אני יכול להיות שם?" שאל ריילי בתקווה. גיחכתי, כנראה ריילי שם עין על כמה בנות. אני יכולה להתערב אתכם בחיי שזה היה ביתן אפרודיטה.
"אתה לא בוחר לעצמך ביתן ריילי. זה תלוי בזהות ההורים שלך או…של ההורה שלך"
מיד קדרו פניו של ריילי. "אהה…אמא שלי היא שרה ג'ונסון ו-" "לא התכוונתי להורה הזה, התכוונתי להורה בצד האלוהי שלך, אבא שלך"
"הוא עזב אותנו כשנולדנו" הצטרפה קייטי לשיחה ונראתה בכלל לא מרוצה מהכיוון שהשיחה מובילה. אנבת' נאנחה, היה ברור שהיא עשתה את זה כבר בעבר. "לא, ההורים שלעולם לא פגשתם, הם לא אנושיים"
"מה את אומרת שהם מפלצות?" שאלתי אותה נרגזת, לא שהייתי סותרת את דבריה, באמת חשבתי שאמי היא מפלצת.
"לא, היא מתכוונת שהם חלק גדול מהאלים המיתולוגיים" אמר פרסי.
"איך אתם יודעים? אתם לא מכירים אותם" אמרתי, מנסה למצוא פירצה שתוכיח אחת ולתמיד שזה לא נכון.
"אולי, אבל אני מכיר אותך ג'סיקה" אמר פרסי.
"מה? איך?" שאלתי מבוהלת.
"על כמה מתערבים שסילקו אתכם מהרבה בתי-ספר, ושבטח הבחינו אצלכם דיסלקציה ובעיות קשב וריכוז" אמרה אנבת'. הסמקתי נבוכה.
"מה? מה קשור?" שאלתי.
"כי אנחנו כמוכם. גם אותנו סילקו מהמון בתי-ספר"
"מהמון בתי-ספר" הדגיש פרסי.
"וגם אצלנו הבחינו דיסלקציה והפרעת קשב, אתם לא מבינים? אנחנו אחים"
"מה?!" שאלה קייטי.
"כמובן במובן המיתולוגי הרחוק, רחוק, רחוק" תיקן פרסי את דבריה של אנבת'.
החמצתי פנים.
"אם לוקחים החשבון את כול הסימנים, אין ספק שאתם חצויים. האותיות מתרוצצות לכם על הדף כשאתם קוראים מפני שהמוח שלכם מתוכנת ליוונית עתיקה. והפרעת הקשב-אתם לא מצליחים לשבת בשקט, יש לכם רפלקסים של קרב שבזכותם אתם שורדים. החושים שלכם יותר מחודדים משל בן-תמותה. רוב המפלצות מוסתרות תחת ערפול כך שהם נראים לכם כמו בני-אדם רגילים וגם לא הייתם עוברים את הגבולות הקסומות של המחנה עם לא הייתם חצויים. וגם לא הייתם שורדים את הקרב נגד הסדליוס. ברוב כאן עברו את מה שאתה עברתה, כמוני וכמו פרסי. תכירו בזה. אתם אלים-למחצה"

* * *
אנני:
וואו, תמיד דמיינתי את המחנה כמחנה מדהים ועתיק, אבל לא חשבתי שהוא יהיה עד כדאי כך מדהים.

כאן לא היה לי משהו מעניין לכתוב…..ההמשך יבואו?…..