ציידת-פרק 17; ג'סיקה הארפר.

"אני… אני לא חצוייה" היא אמרה בלחש, מפוחדת מתגובתנו.
"תסבירי בבקשה את עצמך" ביקש כירון.
פניו של כירון נשארו שלוות, אבל עיינו היו מודאגות.
"טוב" אנני לקחה נשימה והתחילה להסביר,
"זה קרה בחופש הגדול, הייתה בת-7, ובאותם ימים גרתי באורלנדו. שיחקתי לעצמי על חוף הים. ואז פתאום שמעתי אנקת כאב, לא אנושית. מיד רצתי לבדוק מה קרה-זה היה ליוויתן תינוק שכנראה נכנס לזרם והגיע לפה. חצי מימנו היה בתוך המים וחצי ביבשה, הוא בקושי היה יכול לזוז. ניסיתי לדחוף אותו, שעות על גבי שעות, אבל לא הצלחתי. בסוף שהתחילו להיגמר לי הכוחות וכך גם התקווה שאוכל להציל אותו. פחדתי שעם אני אקרא למישהו הוא ירצה לקחת אותו, למכור אותו. לא רציתי שזה יקרה. אז בסוף פשוט התחלתי להתפלל, לא לאל מסויים, פשוט התפללתי שהוא ינצל, ואז פתאום הרגשתי מין צביטה בבטן, הרגשתי כאילו הים מציית לי. אני גרמתי לגלים לשאת אותו בחזרה לים. כשהוא חזר למקומו הייתי מותשת מאוד. ואז פתאום הילה ירקרקה הקיפה אותי. ואיש מבוגר עם שער שחור ועניים ירוקות, עלה מין הים;פוסידון. הוא אמר לי שהוא ראה את מעשיי ואת טוב-ליבי, ושהוא רוצה להעניק לי מתנה-הוא העניק לי את מתת הים. המתת לא הייתה כול-כך חזקה. כשסיפרתי להוריי על המתרחש והראיתי להם במו ענייהם את הכוח שפוסידון העניק לי, הם מיד שלחו אותי לפנימייה צבאית, בשביל שאוכל למצוא אתכם ולבוא איתכם למקום בטוח."
היו כמה שניות של שקט בשביל לעכל הכול.
ופתאום קרא פרסי, "יש לי אחות!", ונראה נלהב, כאילו רק עכשיו זכה בלטו.
"מה זאת אומרת?" שאלה אנני, לא מבינה. "אתה הבן של פוסידון?" והסמיקה מעט.
"כן, אני החצוי היחיד במחנה כרגע שהוא הבן של פוסידון, מעולם לא היה לי אח חצוי או אחות חצויה" הסביר פרסי בעצב.
"טוב, אני מצטערת פרסי, אבל אני לא בדיוק הבת שלו, אני קיבלתי פשוט את המתת הים שלו" היא הסבירה בעדינות.
"אבל אמרת שהמתת שלך לא כול-כך חזקה, נכון?" שאלתי אותה.
"נכון"
"אז כשהיינו באולם ספורט, כשהנחש תקף אותנו, המים החזיקו אותך באוויר, לא? זה בשבילי נקרא כוח חזק"
"אהה, לא, אני רק גרמתי למים לייצב אותי בשביל שאני לא אפול" הסבירה אנני.
"טוב, אני חושב שלאור העובדה שלאנני יש קשר עם פוסידון, אני מציע לשכן אותה בביתן 3 עד להודעה חדשה" הציע כירון.
"יש!!" קרא פרסי בשמחה ניקרת על פניו. אבל נראה שלא כול-כך מוצא-חן בעניי אנבת' שהוא ישן עם מישהי בחדר. ואת האמת עם אני הייתי במקומה גם אני הייתי מקנא, אחרי הכול אני חייבת להודות שהיא די יפה.
"יש לי שאלה אלייך, אנני." אמר כירון. "איך נכנסת למחנה עם את לא חצוייה?" הוא שאל בתימהון.
"אני נתתי לה רשות" אמרתי בקול בוטח, "טוב…לא בדיוק נתתי לה, חשבתי שהיא צוחקת"
"הכול טוב ויפה, אבל כרגע אני מאחר לשיעור הקשתים, אני צריך לזוז. היה נחמד להכיר אתכם. אנבת', פרסי, תעשו להם סיור. להית' " אמר כירון, והלך – לא, סליחה – דהר. הוא דהר לעבר זירת האימונים.
"טוב" אמרה אנבת'. "בואו איתנו" היא אמרה "נראה לכם פה קצת את האזור"
בזמן שהלכנו ליזי לא הפסיקה לחפור לי שכמה כיף לאנני שהיא נמצאת עם פרסי ושהלוואי עלייה.
את האמת, עם מישהו היה תוקעה בי ככה מבטים אני כבר מזמן הייתי מודאגת.
"אוף, איך הילדה הזאת עושה את זה?" שאלה אותי ליזי בזמן שצפתה בפרסי ואנני מדברים בניהם. "ג'סיקה, את יודעת שלפרסי יש חברה?" היא שאלה אותי באגביות.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"דאא, את לא רואה את זה?"
"את מה?"
"אנבת' ופרסי חברים"
"איך את יודעת את זה?" שאלתי שוב.
"לא יודעת, אני פשוט יודעת את זה. כאילו אני מרגישה את האהבה בניהם" ליזי טלטלה את ראשה "וואו אני חייבת להפסיק לאכול מחטיפים שריילי מבריח לנו לפנימייה"
הסתכלתי עליה כאילו היא חייזר (טוב, טכנית כולנו סוג של חייזרים-חצויים).
"טוב יודעת מה? אחרי שיגמר הסיור, נלך אל אנני ונשאל אותה, סבבה?"
"בסדר" הסכמתי והמשכנו.
הסיור בסך-הכול היה מהנה, המקום היה עצום ויפיפה. חלפנו על פני מגרש כדורעף. כמה מהחניכים הסתכלו אלינו ונופפו. רוב החניכים היו גדולים מימנו. החניכים והסאטירים, שמתברר שאלה הנערים עם רגלי העז, הסתובבו עם חולצות הטריקו הכתומות של המחנה שכתוב על כול אחת-מחנה החצויים. חצינו את שדות התות, שם מילאו החניכים ארגזים מלאים בתותים שקטפו בזמן שסאטירים ניגנו בחליל רועים. אנבת' ופרסי סיפרו לנו שהמחנה מגדל תותים מצויינים, ומשווק אותם למסעדות ברחבי הארץ ואפילו להר האולימפוס. "וכך יש לנו את הכסף לבנות את המחנה" הסבירה אנבת' "ובזכות הסאטירים, העבודה כלל לא דורשת מאמץ"
"כן, למר ד' יש השפעה חזקה על צמחי פרות, אתם צריכים לראות מה קורה שהוא בסביבה, הצמחים פשוט משתגעים. במיוחד על ענבים כי דינונסוס-אל היין וזה. אבל אסור לו לגדל גפני יין אז אנחנו מסתפקים מתותים" לפי נימת קולו של פרסי שהוא מדבר על מר ד' היה אפשר לנחש שהוא לא מת עליו. התבוננתי בסאטיר המנגן החליל, המנגינה גרמה לחרקים להתרחק מחלקת התותים.
פתאום הפסיקה הנגינה, וראיתי שהסאטיר שניגן מסתכל עליי.
"אוי סליחה, הפרעתי לך?" שאלתי אותו נבוכה.
"לא מה פתאום, הכול בסדר. את חדשה כאן?" הוא שאל אותי.
לסאטיר היה שער מתולתל בצבע חום, הפנים שלו היו מלאות בחצ'קונים והיה לו זקנקן דליל, ועניים חומות, ובמרכז ראשו בצבצו להם זוג קרניים קטנות.
"כן, אני חדשה כאן. הגעתי רק היום" עניתי על שאלתו.
"טוב, ברוך הבא. שמי-" "גורבר!!"
"היי פרסי, מה קורה?" שאל אותו הסאטיר שמתברר ששמו גורבר.
"בסדר אחי, מה איתך?"
"אני בסדר, מה? שמעתי שכול הסאטירים הוזעקו"
"אז שמעתה טוב פרס, ארטמיס הזעיקה את כולם למקסיקו, היא אמרה שהיא גילתה שהייתה שם איזה עשרות חצויים בסכנה"
"נוו? אז כמה חדשים יש?" שאל פרסי.
"לא כולל אותם?" הוא הצביע עלינו, "אפס"
"מה?!" שאלה אנבת' בהפתעה. "למה שהיא תעשה דבר כזה?" היא שאלה.
"אין לי מושג" אמר גורבר.
אנבת' הרצינה פנים. נישבעת לכם, אני כמעט ראיתי את גלגלי המוח של אנבת' ממש מסתובבים. ,"אולי היא ניסתה לביא את כול הסאטירים לדרום בזמן שהיא תכננה משהו בצפון"
"כן זה יכול להיות" אמר פרסי.
"מה שהיא לא תכננה, אנבת', זה עלה בחיי רוברט, הוא היה אחד הסאטירים שם" אמר גורבר בעגמומיות.
"אהה!" נזכר פרסי שאנחנו עומדים שם. "גורבר תכיר, ג'סיקה, ריילי, קייטי, ליזי ואנני, תכירו את גורבר, חברי הטוב ביותר, וגיבור הסאטירים" הוא אמר בגאווה וטפח על שכמו.
"פרס תפסיק" מחה גורבר את דבריו, מובך.
"טוב אנחנו היינו בדרכינו לעשות להם סיור, רוצה להצטרף?" הזמינה אותו אנבת'.
"לא זה בסדר, חוץ מי זה אני צריך לחזור לעבודה עם אני לא רוצה שהחרקים יואכלו את התותים, היה נעים להכיר אתכם" הוא אמר לנו ונופף לנו לשלום.
"יאללה, בואו נלך לראות את היער" אמר פרסי.

* * *
אנני:
וואו. התפעלה אנני.
לא חשבתי שזה כזה ישחרר אחרי שאגלה את הסוד שלי. אני מרגישה כול-כך חופשיה. ועכשיו אני סוף-סוף אוכל לחיות חיי ילדה….או שבעצם חצוייה, רגילים. היא נשמה לרווחה.
עכשיו אני רק אצטרך לנסות לעמוד בקצב של כולם כאן, זה יהיה קשה אפילו שיש לי כוחות. להיות חצויי זה לא קל, ואני צריכה לקבל עכשיו את העול המבוקש, משהו עומד לקרות, אני מרגישה את זה.

-ההמשך יבואו-