פרדוקס – פרק 9

האור הגיע מסתיו, שמעליה הופיע סימן של ברק כחול.
"מה זה?" שאל תומר.
"זה הכרה, כשאל מכיר בבן שלו" אמר דיימון ביראת כבוד.
"למה הנימה?" שאלתי "מי האל?".
"אל הברקים" אמר דיימון "סתיו את…"
"בת זאוס" אמרתי "נכון?".
דיימון הנהן בפליאה "זה נדיר".
"אבל במיתולוגיה לזאוס היו מלא ילדים" אמרתי.
"אבל עכשיו הרה מחזיקה אותו קצר" אמר דיימון "זה מאוד ייחודי. אנחנו צריכים להביא אותך לביתן זאוס".
"ביתן זאוס?" שאלה סתיו בבלבול.
"כן, יש ביתנים כאן, ביתן לכל אל, והילדים של האל גרים בו" הסביר דיימון.
"איך נרד לביתנים? אנחנו על מצוק" אמר תומר.
"אז למה שלא תפנה את המבט ימינה?" הציע דיימון.
"וואו!" קרא תומר. הייתה שם מגלשת מים כחולה שירדה למטה.
"כן, זה אנחנו בנינו, סתם רצינו שיהיה כייף" אמר דיימון.
"מי זה, אנחנו?" שאלתי.
"בני פוסידון" אמר דיימון "אנחנו שלושה".
"זה גם בטח אז כלי נשק" אמר תומר.
"כלי נשק?" שאלה סתיו בזעזוע "איך?!".
"אתם בטח שולטים במים, נכון?" שאל תומר.
"כן, פעם אחת המגלשה התפוצצה בגללי כי התעצבנתי על איזה בן אפרודיטה מטומטם, תיקנו אותה" אמר דיימון וחייך חיוך מסתורי.
"אתה נשמע בן אדם מגניב" אמרתי "בוא נרד למטה".
"כן" אמר דיימון, מחייך ומרוצה מהמחמאה שלי.
התגלשנו במגלשה למטה שם חיכתה לנו בריכת מים.
אחרי הגלישה המהנה ראינו את הנוף.
היה עכשיו אמצע החורף, שלג סביב, שלג כיסה את כל השדות אבל היה שם שדה תותים והתותים היו בשלים ומוכנים. ושאני חושב על זה, אפילו לא היה קר במחנה. הורדתי את הסווטשירט שלי ואפילו לא היה לי קר.
"אז מה עושים כאן במחנה?" שאלתי.
שמעתי קולות "אייההה" כמו מהסרט של הנינג'ות ההוא שאני לא זוכר את שמו.
"מתאמנים" אמר דיימון "עכשיו, אני צריך ללכת להתאמן עם שאר בני פוסידון, אתם בינתיים תקבלו מדריך, הוא אמור תיכף להגיע".
בדיוק כשהוא סיים הגיע למקום ילד גבוה וצנום מאוד, דק כמו מקל, עם שיער שחור ארוך ועיניים שחורות. הוא חייך חיוך זחוח. הוא היה נראה כמו הצד האפל של הירח, הרשע הטהור.
ואז הוא חייך חיוך רחב ונעים, ששבר את כל הסטריאוטיפים שרצו לי בראש.
"קוראים לי דייב, נעים להכיר" אמר.