פרדוקס – פרק 32

"אני בלתי מנוצח" אמר דיימון "אתם לא תצליחו לנצח אותי".
"עכשיו אולי לא" כעס תומר "אבל בעבר, למה לא?".
הוא השליך את המראה וזו בזמן התעופה שלה, כאילו הייתה מנורה, נדלקה לפתע באור ירוק. המראה פגעה בדיימון והוא פשוט נעלם בתוכה. "קפוץ!" אמר לי תומר "ותחשוב עלי".
קפצתי פנימה בלי להבין למה תומר מתכוון. הוא בינתיים התחיל להילחם בליקאון.
ראיתי את אותה המערבולת שראיתי בפעמים הקודמות, אבל הפעם זאת הייתה מערבולת חזקה יותר, עם צבעים חזקים יותר.
בסופו של דבר ראיתי את דיימון העכשווי. הוא היה שחור שיער עם עיניים כחולות חודרות. הוא נראה כועס מאוד אבל עם זאת מופתע.
הבנתי שאנחנו חזרנו בעצמנו לגיל ישן, ואם אני אחסל אותו עכשיו, הוא יחוסל בהווה אבל הזמן ביניהם לא יושמד כי יש שניים.
שלפתי את החרב שאיכשהו עדיין הייתה עלי ופשוט שיספתי אותו. הגוף שלו נחתך וידעתי שניצחתי אותו. קיוויתי שזה מה שיינצח אותו.
רגע. תומר ביקש ממני לחשוב עליו. רגע. איך להציל אותו? איך להשאיר אותו אנושי? לצערי לא ידעתי. ראיתי שוב פעם את המערבולת ונפלתי על הרצפה באולימפוס.
דיימון עמד מולי מחייך.
"הזמן הוא לא פתרון" אמר לי דיימון "זה פשוט לא".
הרגשתי זעם ופשוט נלחמתי בו בידיים שלי. בינתיים לוחמים אחרים הגיעו ממחנה החצויים בשביל לנסות להביס את דיימון ואת הצבא הגדול שהגיע כדי להשמיד את האולימפוס. ואז פתאום קלטתי משהו.
ברחתי מהאולימפוס הכי מהר שיכולתי למחנה החצויים.
הייתה קרינה במחנה החצויים ששינתה את המראה של אלו שהיו שם. מה יגרום לקרינה? הכור שדיימון בנה. זה אם ככה במחנה החצויים. אם הוא חכם הוא היה שומר את זה אבל מוחבא היטב. איפה אפשר להחביא את הכור?
הוא הרי סיפר לי שהוא בנה משהו במחנה.
זה בוודאות שם, חייב להיות. אם לא. הגורל של מחנה החצויים ושל האלים נחרץ, והגורל של העולם נחרץ.
ירדתי במגלשה לכיוון מחנה החצויים. הפעם, שהיה שקט שם שמעתי קולות מתוכה. כן. בדיוק כמו שחשדתי.
החלק התחתון של המדרגה היה חורק. דחפתי אותו במאמץ רב והצלחתי לפתוח דלת סתרים אל עבר מה שקיוויתי שהיה הכור של דיימון.
"על החיים ועל המוות ועל הקלישאה" אמרתי לעצמי וקפצתי פנימה.