פרדוקס – פרק 30

"אתה הבוס!" קראתי בקול רם והצבעתי על דיימון.
העיניים של תומר היו מלאות דמעות וכבר עכשיו צבען התחיל להשתנות מירוק לכסף.
ליקאון חייך חיוך נבזי.
"בן האדס, אתה תהיה הבא בתור" חייך ליקאון.
"למה דווקא את תומר?" שאלתי.
"הוא התחיל לבגוד" אמר דיימון.
"לבגוד?" שאלתי "למה הכוונה…?".
"תומר היה סוכן שלנו כל הזמן!" אמר דיימון.
"מה?!" שאלתי.
תומר התפתל וילל. יללת הכאב שלו הייתה דומה ליללת זאב באופן מטריד.
"תחשוב בעצמך, סהר" אמר לי דיימון.
העיניים הכחולות שלו היו מלאות ברשע. פתאום קלטתי, שהעיניים שלי שנינו הן בצבע רגיל. תומר הופך לאיש זאב. החבר הכי טוב שלי שהיה בעצם נגדי.
"ניסיתי למרוד" סינן תומר מבין שיניו בזמן שפניו היו מעוותות מכאב "אני שמתי לך את הספר על הכימיה".
"אבל זה לא עזר" אמרתי "זה לא".
"אתה בטוח?" הוא שאל "זה דיימון".
תומר קפא. הוא התחיל לרעוד בזמן ששיער התחיל לצמוח לו על הגוף. הוא עמד להפוך סופית לזאב. איש זאב קר חסר נשמה שיגיע לשדות הייסורים.
"בעצם… שאני חושב על זה" אמרתי "תומר, אתנה הכירה בך מתי שאני הגעתי, אפילו שידעת מזמן שאתה חצוי. וראיתי ששגית בפולנית שאתה אמור לדבר אותה מושלם. ראיתי את דיימון לפני הקרינה ואתה נראית כמו עכשיו, אתה באמת לא חצוי של אתנה, ולא שמתי לב לכל הדברים הקטנים האלו".
"הוא לא שומע אותך" אמר לי ליקאון "הוא עכשיו נהפך לכמונו, בקרוב הוא יהיה חסר נשמה".
החדרתי את האצבעות שלי לגרון של ליקאון.
"הוא לעולם לא יהיה כמוך!" כעסתי עליו "לעולם לא. לא הייתה לך נשמה גם לפני שזאוס הפך אותך לאיש זאב".
ליטפתי את שיערו השחור של תומר.
"אתה מפלצת!" צעקתי על דיימון. שלפתי את החרב מהנדן שלי ושיספתי בדיימון. דיימון התקפל על רצפת המעלית והכל התמלא בנוזל זהוב. איכור. דם האלים. למה שלדיימון יהיה……..
ואז פתאום קלטתי את הסוד של דיימון. למה בכלל הייתי צריך לדעת כימיה. הכל פתאום התחבר. דיימון היה… היה…
"כן" אמר דיימון בחיוך זדוני כאשר הוא התרפא מעצמו "אל".
"אבל… זה לא הגיוני!" אמרתי.
"נולדתי כחצוי, בן פוסידון, אבל רציתי יותר. הצלחתי בעזרת תומר להנדס כור מיוחד של אנרגייה, דרך להוציא ממני את הצד האנושי שלי, לשלוח אותו לטרטרוס וכך אני לעולם לא אמות כיוון שאני אחייה רק במישור של אל. לא מחפשים אותי במוות כי אני כבר שם".
ראיתי בצד תיק. פתאום קלטתי שזה התיק של תומר. פתחתי אותו מתוך אינסטינקטים ושם היה גוש של חומר בלתי מזוהה.
"מה זה?" שאלתי.
"זה כלום" אמר דיימון בקול קצת חושש.
הייתה על זה תווית בכתב של תומר. הוא לא היה דיסלקט והיה לו כתב יפה. היה כתוב שם "גרמניום". הייתי משוכנע בכך.
זרקתי את זה על דיימון בתקווה שבגלל שהוא אל הגרמניום יהיה לו רעיל.