פרדוקס – פרק 29

"למה יש צעקות?" שאלתי את הילד הראשון שראיתי.
"הם פלשו" אמר הילד הזה "הם פלשו לוורשה".
"ומה הם עושים כאן?" שאלתי.
"הם מתכוונים לפלוש להר האולימפוס" אמר לי הילד "אתה סהר, לא?".
"כן" אמרתי.
"לך תעצור אותם, אתה בן האדס!" הוא אמר לי.
"אבל אתה בוודאות מאומן יותר ממני" אמרתי לו.
"לא" אמר לי הילד "אני סתם בן אפרודיטה, האימונים שלנו לא מספקים".
"אבל אני גם לא יודע מה לעשות" אמרתי.
"אפשר לסמוך על דיימון" הוא אמר לי "הוא הרבה זמן במחנה".
"והוא חתיך" אמרה משהי אחרת עם משקפי שמש מדוגמות ואיפור. בטח עוד בת אפרודיטה.
"ובריטי" אמרה סתיו לידי.
"מה יש לכם מצבע עיניים ושיער וממבטא מפגר?!" שאלתי "למה שאני לא אחקה את המבטא שלו ואז כל הבנות יימרחו עלי?".
"אתה לא חתיך מספיק" אמרה לי בת אפרודיטה "אפשר לשפר, אכפת לך לשים עדשות? העיניים שלך מדכאות אותי, הן מזכירות לי מוות".
גלגלתי עיניים והלכתי משם לביתן שלי. לא רציתי להילחם למען מחנה החצויים.
פתאום ראיתי פתק על הכיסא שלי בביתן.
"הם בנקודה היפה ביותר בוורשה" היה כתוב ביוונית על הפתק "המזוייף יתגלה בפניך".
"מזוייף?" חשבתי לעצמי "מה זה אמור להיות? למה אף פעם לא מגלים לי".
התעצבנתי כי זה הזכיר לי את מה שאמי תמיד אמרה לי. תמיד הסתירה ממני את הכל, אמרה לי שאבא נסע. אפילו שכבר ידעתי בעל פה את כל מדינות העולם, היא מעולם לא הסכימה לגלות לי אם אני צודק או לא.
הנקודה היפה ביותר בוורשה…. אני צריך שוב את המחשב.
רצתי מהר לביתן המרכזי, אפילו בלי לשאול את כירון נכנסתי מהר לחדר המחשב.
"הנקודה היפה ביותר בוורשה" כתבתי בגוגל.
"ארמון המדע והתרבות" קפץ לי. פתאום קלטתי משהו. זה האולימפוס. הקומה השלושים נחשבת לנקודה היפה ביותר בוורשה אז… הם שם!.
רצתי החוצה מחדר המחשב.
"הם שם!" צעקתי "אנחנו חייבים להגיע לשם, אני חייב להגיע לשם".
"האולימפוס נמצא חמש דקות הליכה מכאן" התחיל כירון.
"בואו!" קראתי "כולם! קחו שריונות וכלי נשק בואו כבר!".
רצתי החוצה מהמחנה במהירות.
מאחורי שמעתי קולות ריצה של אחרים.
ראיתי את הבניין מרחוק. לא ידעתי אם זה הבניין הנכון אבל לא עניין אותי. רצתי במהירות עד אליו.
נכנסתי פנימה.
לא היו בו אנשים, ולא שומרים.
עליתי במעלית מהר לקומה שלושים. סתיו הספיקה להיכנס למעלית אבל סגרתי אותה כדי שאף אחד לא יוכל להיכנס אחרינו יעכב אותנו.
עלינו עד לקומה השלושים ושם ראיתי רק נער נכנס למעלית וקולות בכי וצרחות.
רצתי הר והספקתי להיכנס כדי לראות את תומר מתפתל מכאבים במעלית ולידו דיימון מופתע ואת ליקאון מחייך כאשר פיו מוכתם בדם.