פרדוקס – פרק 24

"זה בסדר" ניסה טום לסנן מבין השפתיים שלו בזמן שתפס בחוזקה את הזרוע המדממת שלו שאני אחראי עליה. כולם סתם הביטו סביב במעגל כאילו אני וטום הם הצגת הערב.
הוא היה מאוד חיוור, והיה לבן אפילו יותר ממה שהיה קודם, אם זה אפשרי.
"זה בסדר, תתפזרו, תחזרו לביתן או משהו" אמר טום.
אחד מהילדים קרא לבן אפולו לטפל בפצע של טום, שמילא את כל היד שהחזיקה את הזרוע בדם.
הוא מרח משחה ואז מלמל משהו שלא הקשבתי לו. רק הייתי מודאג מאוד שפצעתי אותו קשה.
רק המבט על הדם שנשפך גרם לי לבחילה.
טום זיהה את זה בעיניים שלי ככל הנראה.
"תצא אם זה מפריע לך" הוא אמר לי "אני לא כועס עליך".
יצאתי משם תוך כדי שביקשתי סליחה עוד פעם. איזה אחד תפס אותי ביד.
"וואו!" הוא אמר "וואו!".
"מה?" שאלתי.
"אף אחד לא הצליח לפצוע אותו" הוא אמר לי "זה מעולם לא קרה, והוא השתתף בטורנירים לפחות שבע פעמים".
"מה זה טורניר?" שאלתי.
"כל ביתן שולח את לוחם החרב הטוב ביותר שלו ונערך קרב ובסוף יש מנצח וכדומה" אמר הילד.
"אז…?" שאלתי.
"אתה פסיכופת! זה מדהים!" הוא אמר לי בהתפעלות.
"תודה…" אמרתי "לא ידעתי שלהרוג אחרים זה טוב".
"לא להרוג!" הוא נבהל ממה שאמרתי "לא לזה התכוונתי".
"אני הבנתי למה אתה מתכוון, זה לא חשוב" אמרתי.
הוא היה קרוב מאוד אלי ואני נסוגתי קצת אחורה.
למען האמת, קראתי איפשהו שצפון אירופאיים נוהגים לסגת אחורה בעוד דרום אירופאיים מתקרבים יותר. אמא תמיד אמרה שירשתי ממנה את ההתנהגות הבלגית. ככל הנראה שהילד הזה מאוד יווני.
התרחקתי ממנו והלכתי לעבר הביתן שלי. בדרך ראיתי שביתן פוסידון בתוך. דיימון בדיוק יצא משם ושכח לסגור אחריו את הדלת. חשדתי כל הזמן בדיימון. ידעתי שמשהו לא בסדר בו.
נכנסתי פנימה וראיתי שם את אותה טבלה שראיתי בפתק שהיה לתומר בכיס.
בטבלה היו מסומנים בעיגולים כל מיני אותיות ומתחתן מילים שלא הצלחתי לזהות מה הן אומרות בגלל הדיסלקציה.
שמעתי קולות צעדים והתחבאתי מהר מתחת לאחת ממיטות הקומותיים.
דיימון נכנס.
הייתי צריך לברוח אבל אז שמעתי אותו מדבר עם משהו, ככל הנראה בטלפון.
"C-AS-O, B-GE-N"הוא אמר בקול רם "אני הולך להתקלח, אז ביי".
דיימון הניח את הטלפון והלך למקלחת של הביתן.
יצאתי מהר לעבר הביתן שלי.