פרדוקס – פרק 20

קפצתי פנימה במחשבה על כך, שאולי, בשביל להשמיד את הבוס, אני אאלץ גם להשמיד… חבר.
מערבולת צבעונית הסתובבה סביבי. הפעם הצבעים גרמו לי לכאב ראש רציני. שמעתי זמזום וקולות חצוצרה ואז לבסוף נפלתי על הדשא. מכיוון שלא הרגשתי כלום, היה לי ברור שאני לא מסוגל להשפיע בכלום על העולם עכשיו. רק לצפות. כמו סרט.
תומר ישב שם על גדת הנהר והקפיץ אבנים. העיניים שלו היו אדומות ונפוחות ודמעות עיטרו את הלחי שלו.
ילד צעיר שלא זיהיתי בעל שיער שחור ועיניים כחולות כמו זוג יהלומים ישב לידו וניסה לנחם אותו.
"אני לרצות לעזוב" אמר תומר בפולנית בגמגום קל.
"אני רוצה לעזוב" אמר הילד "ככה אומרים".
"רואה, אפילו פולנית מסריחה אני לא יודע" אמר תומר "אני ממש רוצה לעזוב".
"לא, אל תעזוב!" אמר הילד "אל תעזוב, בבקשה! אתה העוגן שלי כאן".
"עוגן?" שאל תומר "איך זה הגיוני?".
"אתה הדבר היחידי שמחזיק אותי מלהישאר כאן" אמר הילד.
"אז תעזוב" אמר תומר "תעזוב איתי".
"אני לא יכול!" אמר הילד "אבא לא מסכים לי".
תומר בהה במים של הנהר.
"אני עוזב לשנת הלימודים" הוא הודיע "את זה אני חייב. אמא שלי לא תסכים לי אחרת".
ניצוץ של דמעות עלו בעיניים של תומר.
"בבקשה" הוא אמר.
"אני חייב" אמר תומר.
המערבולת הצבעונית חזרה ואני נמשכתי אחורה. המערבולת הפעם כללה הרבה פחות צבעים משום מה ואני נזרקתי לדשא. לא הרגשתי שום דבר.
הייתי באותה נקודה. ליד הנהר. אותו הילד עם חולצה צהובה שהוכתמה בכתום מדם עם פגיון נעוץ בליבו שכב בתנוחה מוזרה. מת.
ילד זיהה את הגופה וצעק.
הוא רץ לשם. זה היה דיימון. כאשר היה עוד שחור שיער.
"לא!" הוא צעק.
העיניים של הילד היו פקוחות והוא בהה בשמיים הריקים.
"לא!" אמר דיימון ודמעה עלתה בעינו.
הוא עצם את עיניו ונשא אותו לבניין המרכזי שצבוע בכחול.
…
המערבולת הצבעונית הסתובבה סביב ואני נמשכתי לאחור. הפעם היא הייתה נורמאלית.
נפלתי לאחור בדשא שביער.
קסו הביט בי עם עיניו הכספות-צהבהבות כמו הירח.
"כן?" שאל.
"למה הכל טרגדיה?" שאלתי "למה הייתי צריך לראות ילד מתאבד? למה ראיתי את החבר הכי טוב שלי בוכה על כך שרע לו? למה?, בשביל מה? למה אני צריך את זה".
"לְמַה אתה מתכ…?" התחיל קסו.
הרגשתי איך דמעות עולות בעיניים שלי.
"זה… כאילו שהטרגדיות שלהם הן גם שלי" התחלתי לבכות "ואני מרגיש ממש רע עם עצמי".
התחלתי לבכות כמו ילד טיפש.
"אני רוצה לחזור לביתן שלי" אמרתי.
"נצטרך להיפגש עוד פעם מתישהו, ופעם הבאה גם נחשוב וננסה לשנות את העבר" אמר קסו.
"אבל לא עכשיו" ביקשתי "תן לי עוד כמה ימים של שקט…"
הסתובבתי כאשר עיניי מוצפות דמעות וליבי מוצף געגועים.