פרדוקס – פרק 2

"עשית את שיעורי הבית במתמטיקה?" שאל תומר.
"הממ….. ניסיתי" אמרתי וחייכתי את החיוך הקבוע שלי. תומר חייך גם הוא.
"אני אוכל להעתיק ממך?" שאלתי.
"ברור" אמר תומר.
שנינו הלכנו לכיתה אבל בדרך ראינו ילדים מהכיתה צורחים. היו שם גם שוטרים.
"מה קרה?" שאלנו אני ותומר באותו הזמן.
"רצח בכיתה!" צעקה ילדה אחת בשם סתיו. לסתיו היה שיער שטני ארוך שהיה השיער הארוך ביותר בכיתה, הוא הגיע כמעט עד הרצפה.
"רצח?!" שאלתי "תלמיד רצח?".
"לא, רצחו אתמול ככל הנראה" אמרה סתיו.
"את מי?" שאל תומר.
"לא יודעים" אמרה סתיו "יש רק דם בכיתה ואין גופה בכלל".
שוטר אחד שמן יצא החוצה מהדלת, הוא החזיק בידו סופגנייה אכולה למחצה. סטריאוטיפ של שוטרים אמריקאיים, אף על פי שאנחנו בישראל.
"מה גיליתם?" שאל תומר מהר.
תומר היה הילד של החידות הבלשיות. הייתה לו לוגיקה מבריקה. היו לו עיניים ירקרקות אפרפרות כהות, והשיער שלו היה שחור כהה מאוד.
אפילו שתומר היה חכם, הוא היה מקובל יחסית. מה שלא כל כך נכון לגביי. אני טוב יחסית בספורט אבל זה לא משנה לילדים. תאמינו לי, בני נוער הם עם משונה. אצלהם מה שמקובל זה מי שאומר הרבה כאילו, לא עושה שיעורי בית, מורד במורים ומוריד את המכנסיים וחושף את כל הבוקסר לציבור הרחב. במידה הזאת, אני לא מקובל. והאמת, שגם תומר לא כזה, אז אין לי מושג איך הוא עשה את זה.
ילד בשם שחר, אחד מהילדים שהמוח שלהם עשה שביתה הלך לכיוון מגרש הספורט, כאילו בכלל לא אכפת לו מהרצח. או שאולי הוא אפילו לא התעניין למה לא נכנסים לכיתה.
התקרבתי ואז מהצד ראיתי את רותי, המורה לספרות.
"אתה חייב לבוא לקחת אותם, הוא בא לחפש אותם, הוא חדור מוטיבציה" אמרה רותי בטלפון.
סימנתי לתומר לבוא.
"זה לא הגיוני!" היא אמרה "הוא ידע שהם שם, נראה לך שזה צירוף מקרים?!".
ניסיתי להתקרב יותר, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי עם האבנים שהיו שם.
התקרבתי קצת יותר. רותי הייתה ממש מעבר לקיר, ליד כמה שיחים ירוקים, מקום שכמעט אף אחד לא עובר בו בחוץ כיוון שהוא מוביל רק לספרייה, מקום יחסית נטוש בבית הספר.
"אני לא יודע כמה מהם הוא זיהה אבל זה מסוכן להשאיר אותם כאן, אם הוא עלה עליהם אז תיכף הוא יגיע, ואתה יודע כמה קטלני זה יהיה, הכל יהפוך למרחץ דמים. צריכים לגלות להם" אמרה רותי.
תומר הביט בי ואני בו ובין שנינו חלפה מעין הבנה.
הייתה לשתינו תכונה שעיצבנה רבים. היינו חייבים לדעת הכל.