פרדוקס – פרק 10

"דייב?" שאלה סתיו.
"את בת זאוס" אמר דייב והביט בה "בואי, לכי לביתן שלך".
"איזה מהם?" שאלה סתיו.
הוא הצביע לעבר הבניינים שעמדו על קרחת יער במרכז של יער עבות שרק עכשיו משום מה שמתי לב אליו.
רעד עבר בי, כאילו משהו צופה בי. הסתכלתי בתוך היער וראיתי זוג עיניים בוהה בי. זוג עיניים כסופות צהבהבות.
"תגיד, זה נכון שחצי אלים מושכים אליהם מפלצות?" שאל תומר את דייב.
"כן" אמר דייב בטון משועמם.
"אז אם יש כאן כל כך הרבה חצויים, איך זה שהמפלצות לא מגיעות לכאן בלי סוף?" שאל תומר.
"המחנה מוגן בגבולות קסומים" הסביר דייב.
"אז למה זה בוהה בי?" שאלתי והצבעתי על זוג העיניים.
שלושתם התבוננו לכיוון.
"אני לא רואה כלום" אמרה סתיו.
הסתכלתי שוב והדבר הזה, מה שזה לא היה, נעלם.
שמעתי חליל פאן רך מנגן.
הרגשתי פתאום צינה, כאילו הטמפרטורה צנחה צניחה חופשית.
הבגדים הרטובים שלי לא חיממו אותי כראוי.
"גם לכם קר?" שאלתי.
"לא" אמרו דייב ותומר ביחד.
"אני מרגיש כאילו אני לא צריך להיות כאן" אמרתי.
"למה לא?" שאל דייב.
"אני לא יודע" אמרתי.
"אתה פשוט מרגיש לא שייך בגלל הבית ספר, כאן יקבלו אותך, נכון?" שאל תומר.
העלתי חצי חיוך על הפנים שלי.
לפתע אור הציף גם את תומר.
הוא הסתכל למעלה והולוגרמה עקבה אחריו.
ינשוף.
"תומר, אתה בן אתנה" אמר דייב.
"אלת החכמה?" שאל תומר.
"לא חשבתי אחרת" אמרתי לו.
"תודה" הוא אמר. הוא המשיך לנסות להוריד ממנו את ההולוגרמה.
"בחיי, זה מגרד בראש" אמר.
לבסוף ההולוגרמה נכבתה והוא המשיך לגרד בשיער.
"אז גילינו את ההורה האולימפי של השני, עכשיו אתה" אמר לי דייב והביט בי.
לפתע הרגשתי סחרחורת והרגשתי איך אני קורס.