פאנפיק על מחנה החצויים ll פרק ראשון ♥

פרק 1 ll ריי

https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/564x/c0/73/f1/c073f1a91796f7fd178780d30018a60b.jpg

ריי זז בחוסר מעש בכיסאו. היה זה רק השיעור השני, אבל כבר היה משועמם וחסר אנרגיה כאילו עברו שישה. המורה לביולוגיה דיברה ודיברה ללא הפסקה, אך לא הצליח להתרכז בדבריה. לאחר זמן שהיה נראה לו כנצח, אך בעצם היה כרבע שעה, נשמע הצלצול. המורה איחלה "סוף שבוע נעים." בדרכה החוצה מהכיתה, וריי נאנח בהקלה. תודה לאל. הוא לא ידע עוד כמה זמן יכל לשרוד. "עוד שני שיעורים וזהו," הזכיר לעצמו בדכדוך, "אתה מסוגל.". הוא יצא מהכיתה, מקפיץ על גבו את הילקוט הכחול מלא הספרים, והחל לחפש אחר אחותו התאומה, לקסי. כשמצא אותה בסוף, לאחר כמה דקות, ראה אותה יושבת על ספסל בפינת החצר ומפטפטת עם חברתה. הוא התקרב והניח יד על כתפה. היא הסתובבה. כשראתה אותו מאחוריה, פנתה לחברתה ואמרה "נדבר אחר כך, ברי.". כשקמה הנערה, ריי התיישב במקומה.

"מה אתה רוצה? אני מקווה בשבילך שזה חשוב." אמרה לקסי, בעודה לועסת את המסטיק שבפיה. היא הייתה מכורה. "אני פשוט לא יכול יותר!" התוודה ריי, "זה כל כך.. כל כך.. משעמם!". "אז?", היא ניפחה בלון ורוד מהמסטיק, "מה אתה רוצה ממני?". "נו, את יודעת.." ענה ריי, מסרב להעניק לה מה שרצתה. "מה?" שאלה לקסי. היא ידעה, כמובן, מה הוא רוצה, אך הייתה לה הזדמנות לקבל יתרון עליו, והיא התכוונה לנצל אותה עד הסוף. "בסדר, בסדר," נכנע ריי, "בבקשה תפעיל את היכולת הזאת שלך על המורה שלי! אני אעשה הכל!". "הכל, אתה אומר?" הרהרה לקסי בהצעה. "תן לי לחשוב," אמרה לבסוף. "אמ.. לא.". "אבל למה, לקס?", שאל ריי בתחינה, "מה אכפת לך?". "אתה יודע שאסור לי, ריי," ענתה לקסי, "אנחנו לא יודעים אפילו מה זה." "אבל זה כל כך מגניב! נו, פליז!" התחנן. הוא לא היה מוכן לחזור ללמוד; לפחות לא כל עוד זה תלוי בו. או באחותו. "לא!" לקסי הייתה החלטית, "וזה סופי.".

"בסדר. אז אני מבריז." הכריז ריי, בתקווה שאחותו, התלמידה המצטיינת, לא תיתן לו להפסיד לימודים ותוותר. "אז תבריז." הסכימה איתו לקסי, מאכזבת. "אוקיי." הפטיר. הוא עזב אותה ונכנס לכיתה, אסף את הספרים שעוד היה מפוזרים על שולחנו ורץ עד שלא ראה את בית הספר. או כל מקום אחר שהכיר, ליתר דיוק. "רגע, איפה אני?", תהה. הוא לא הצליח לזהות את האזור. "אעלה על הגבעה," החליט לבסוף, למראה מקום התצפית, "משם אולי אראה טוב יותר.". הוא טיפס עליה בזריזות. כשהגיע, מתנשף, לפסגת הגבעה הגבוהה, נשען על עץ לנוח. לפתע הרגיש שהוא נופל, אבל לא הצליח לבלום. הוא התגלגל במהירות במורד צידה השני של הגבעה. כשהגיע למטה, כבר היה כמעט חסר הכרה. הוא שכב על האדמה, נושם לאט ובכבדות. ראשו המסוחרר ניסה להחליט אם הנערה והאדם בעל מיליוני העיניים שרכנו מעליו, מציאותיים, בעוד קול רך קרא ליד אוזנו, "היי, אתה בסדר?". בשלב הזה התגלגלו עיניו והוא התעלף.