סיפורו של מקסימיליאן

הוא נשטף אל החוף, עיניו טרוטות וגופו דואב. מכנסי הג'ינס שלו היו קרועים, והגרון שלו היה יבש כמו מדבר סהרה. זרועותיו היו שחומות ושזופות מרוב שעות שמש, ומרוב חום, היה נדמה שראשו מעלה אדים.
הוא השתנק וירק מים, ומיד הצטער על זה. המים היו אומנם מלוחים ומלאים בחומרים שהיה מעדיף להרחיק מגופו בחיי היומיום, אך לא הייתה לו ממש אפשרות בחירה. זה היה לשתות את זה, או לגסוס למוות מצמא.
החום של יולי אפה את המוח שלו, והשאיר ממה שהיה פעם מעגל חשמלי של תאים אפורים שוקקי חיים עיסה רירית.
לקחו לו כמה דקות בשביל להבין שהוא נמצא ביבשה. הוא ניסה להיזכר איך הוא הגיע לשם, או מי הוא, אבל כל מה שהוא היה מסוגל לחשוב עליו היה בקר צלוי. הוא כנראה הזה, כי הוא התחיל לדמיין את הריח של המאכל הזה, וזה עיצבן אותו, כי הוא אהב את זה.
הוא רחרח את האוויר, עיניו עדיין עצומות, וראשו עדיין שעון על חול הים הרטוב. הוא לא דמיין את זה. הוא באמת הריח ריח של בקר צלוי. זה הספיק בשביל לפקוח את עיניו, ולגרום לו להיאבק בכוח המשיכה ולקום על רגליו.
הוא ניסה ללכת, אך כשל. מעט השכל שעוד פעל בראש שלו ניסה לשחזר את השעות האחרונות. הוא התחיל להיזכר בדברים. הוא זכר את השיחה שלו עם אמא שלו, ואת המטבע הכסוף שנתנה לו. הוא היה קטן אמונה שהוא שרד, אך הוא הופתע להרגיש בליטה בצורת מעגל כשמישש את הכיס שלו. הוא שלף אותו מהכיס ובחן אותו. זה בהחלט היה המטבע שאמו נתנה לו. הוא ניסה להיזכר במה שהיא אמרה לו. משהו על ענקים, וזהב. הוא לא זכר במדויק, וזה היה מוזר. לרוב הוא היה מסוגל לזכור טקסטים שלמים בעל פה רק מהתבוננות.
'מה קרה לי?' חשב לעצמו. הוא שפשף את ידו בראשו, מנסה להתחבר למציאות. הוא נזכר שהוא נדד הרבה במטרה להצליח במשימה שאמא שלו הטילה עליו, אבל הוא לא הצליח להיזכר איך הוא הגיע לים. הים מעולם לא היה התחום החזק שלו. הוא היה כמעט כל דבר אחר מלבד ימאי. רק המחשבה על שייט גרמה לו לחוש בחילה.
רק אחרי כמה דקות שהמשיך לחשוב, הוא קלט שעומדת לפניו אישה לבושה כחול, והוא, כך התברר לו, אמר את הכל בקול רם. הוא אפילו לא הבין מי האישה, אבל היא הביטה בו במבט משונה, כאילו עוד לא החליטה אם לרחם עליו, או לסלק אותו. מה שבטוח, היא הבינה שהוא כנראה החליק על השכל.
האישה החזיקה קלסר, מהסוג הזה שעליו מצמידים דפים בעזרת האטב האפור ההוא.
"מה יש לך שם?" שאל.
היא נראתה מופתעת, כאילו לא ציפתה שהוא ידבר אליה, או יבחין בה בכלל.
"קלסר," היא אמרה, כאילו שמקס הוא תינוק שצריך ללמוד שמות של דברים.
"אני יודע מה זה קלסר. למה הוא שם?"
"בשביל תיעוד הביקורים בספא. אני מניחה שזאת הפעם הראשונה שלך," היא אמרה. נימת הקול שלה הייתה ביקורתית, אבל היא ניסתה להסתיר את זה באמצעות חיוך.
מקס לא היה טיפש. הוא הבין שהיא מזלזלת בו, וזה הרגיז אותו. אם יש דבר אחד שתמיד גרם לו להתעצבן – זה היה כשזלזלו בו.
"את חצויה?" הוא שאל.
"מה?" היא שאלה.
"את חצויה? אני חצוי."
"ומה אם הייתי בת תמותה?" שאלה.
"אבל את לא," ענה.
היא רק הביטה בו בבוז.
מקס התעלם ממנה וניסה לייבש את השיער שלו, שהיה מונח רפוי ונוטף מים בתוך העיניים שלו.
הוא סקר את הסביבה, וכמעט חשב שהוא עדיין הוזה. הוא היה בגן עדן.
על הר גבוה ומלא דשא היו טראסות, ועל כל אחת מהן בריכת שחייה, עם צינורות, מפלים ומזרקות שהתיזו מים בצורה של בעלי חיים. היה ברור שמדובר במקום קסום. הוא מעולם לא ראה דבר שכזה, והיה משוכנע שבני התמותה לא היו בונים משהו מורכב שכזה.
היו שם עצים מלאים פירות, שמבלי לראות אותם מקרוב, מקס היה משוכנע שהיו טעימים. למעשה, הכל היה נראה בעיניו טעים, בעיקר משום שהיה רעב. הוא לא היה בטוח לגבי הזמן שעבר, אבל הוא היה בטוח שהפעם האחרונה שהוא אכל הייתה יותר מידי מזמן. הוא אפילו לא זכר למה, אבל היה לו טעם מוזר ומריר בפה. הוא לא ממש רצה לדעת מה זה היה.
"מה זה המקום הזה?" שאל.
"ברוך הבא לספא של קיקי," אמרה הפקידה בחוסר רצון.
"קיקי?" שאל.
"כן."
הוא עיווה את פניו.
"מה?" תבעה לדעת.
"אני לא מכיר קיקי."
"אתה אבל בטח מכיר קוקו," היא מלמלה לעצמה.
"מה?" שאל.
"כלום, כלום," אמרה.
היא סקרה אותו במבטה.
"אמרת שאתה חצוי."
"בן החכמה. אתנה. אמא שלי."
"מה?" היא נראתה מופתעת.
"אתנה."
"אתנה בתולה."
"אני בן שלה."
"אבל היא אלה בתולה."
"היא שלחה אותי למשימה."
"אתה ממש ירדת מהפסים?"
"היא שלחה אותי לרומא. הייתי שם. חם. בן החכמה, אני, ניצבתי לבד. זהוב וחיוור."
"אתה משוגע."
"יש כאן מים?" שאל.
"כן," ענתה.
"ובקר?" הקול שלו היה נשמע רעב למדיי. רק המחשבה על בקר צלוי מילאה את הפה שלו ברוק, אך הרוק שלו, שהיה טבול במי מלח זמן כה רב, היה מלוח.
"בוא לקיקי, היא כבר תסביר לך הכל," היא אמרה.
"אני הייתי מוסיף כאן כבל חשמלי, כנראה תת קרקעי, ומפצל, ככה שיהיה אפשר להאיר את הצדדים של הבריכה שמתחת למגלשה, ככה שזה יזהר," הוא מלמל לעצמו. הוא חיפש בכיסו את העט, איתו תמיד רשם את ההערות שלו, אבל לחרדתו הוא לא היה שם.
"העט שלי," הוא אמר.
הפקידה לא ענתה, אבל מקס היה מוטרד מאוד.
"אני חצי בן אדם בלי העט שלי," הוא אמר בעצב.
היא הובילה אותו דרך חוף עם חול לבן. נשים מגונדרות שכבו עם כובעים רחבי שוליים ולגמו משקאות צבעוניים מכוסות מהודרות ומטריות ססגוניות תקועות על קיסם.
מקס נעצר אל מול בניין לבן עשוי שיש בוהק, שהיה בנוי עם כניסה מעמודים אל אולם רחב ידיים.
"וואו," הוא אמר.
"מה?"
"זה מדהים," הוא אמר.
הוא בחן את העיצובים והסמלים.
הם נכנסו לתוך חדר שכולו עשוי חלונות, שהיו מבריקים ונקיים. הרהיטים בחדר היו לבנים ומבריקים. על שולחן אחד עמד כלוב שממנו נשמעו רעשים שונים.
במרכז החדר עמד נול גדול, שעליו הופיעה תמונה גדולה של הרים מושלגים, שלגמרי לא התאימו לאווירה הקיצית בחוץ, אך התמונה הייתה מדהימה. הגוונים היו כל כך עשירים, שהיה נדמה שאפילו הלבן מחולק לסוגים שונים של לבן, וזה היה מוזר. היה עומק לציור, שנבע מהבוהק של הבד. מקס היה המום.
"אמא שלי עשתה את זה?" הוא שאל.
"לא, מצחיקוני," אמר קול.
מקס חיפש את הקול, אבל לא מצא אותו.
"הינשוף? זה אתה?"
"לא, מצחיקוני, ינשוף," אמר הקול, אך הפעם הוא שמע פסיעות רגליים.
אישה גבוהה בעלת שיער ארוך וכהה שבו היו שזורים חוטי זהב, הגיעה לחדר. היא לבשה שמלה גולשת בצבע משי שחור, ונראתה כמו מיליון דרכמות.
"מי את?" שאל מקס.
"אני היא קיקי, ואני בעלת הספא."
"קיקי נשמע כמו קוקי," אמר מקס.
"למה אתה כל כך רטוב?"
"הבד הזה כל כך מורכב," הוא בחן את הנול.
"אל תיגע," אמרה הפקידה.
מקס שלף שוב את המטבע ובחן אותו.
"מה זה?" שאלה קיקי בהתעניינות.
"המסע שלי ברומא נכשל. נאלצתי לברוח."
הזיכרונות בראש שלו התחילו להסתדר.
"אסון הענקים ניצב חיוור וזהוב, ואני הייתי שם. ברחתי. האדמה רעדה. בדד התהלכתי, בן החכמה."
"איזה מסע?" שאלה קיקי.
"אות אתנה," הוא אמר.
"הו, מספיק, אל תמשיך לברבר."
"ינשוף?"
"לא, מצחיקון," היא אמרה וחייכה אליו.
המבט שלו היטשטש.
קיקי רק הביטה בו בעניין.
הוא מישש את המטבע שלו בחשש.
"אמא בטח מאוכזבת ממני. נכשלתי. המסע ברומא היה כישלון."
"אתה עשית את כל הדרך לרומא?"
"טסתי עד לשם. הינשוף הנחה אותי לאסון הענקים, אבל אז הכל חרב."
הוא המשיך למלמל מילים אקראיות.
"אמרת שאתה בנה של אלת החכמה?"
"כן," הוא אמר.
"ובכן, אינני שונה ממך," היא אמרה.
"את לא?"
"גם אני מונעת מהסקרנות ומהרצון לדעת."
"לדעת," אישר מקס, "אז את גם קיבלת את אות אתנה?"
"לא," היא אמרה.
"יצאתי למסע ברומא. איפה המים שהבטחת לי?"
"אני לא הבטחתי לך שום דבר," התלוננה הפקידה.
"היילה, היילה, מספיק, בבקשה,"
היילה גלגלה עיניים.
"בוא, מקסימיליאן."
"קוראים לי מקס."
"בסדר, מקס."
"אני צמא…" הוא אמר.
"אתה רוצה לשתות?"
"כן," הוא אמר.
קיקי חייכה והלכה לעבר כיור שלצידו ארוניות ומקרר. היא שלפה כוס מהארונית ומילאה אותה במים, ואז לקחה ממגירה שקית, ושפכה את תכולתה אל תוך הכוס. האבקה האדומה התמוססה בין מולקולות המים, והמשקה זרח, והפך אדום.
"מים, לא מיץ," אמר מקס.
"זה יותר טוב ממים. זה גם מזין."
"אני לא רוצה מזין. אני רוצה מזון."
"תשתה את זה," אמרה קיקי.
"בסדר," אמר מקס ומשך בכתפו.
הוא תפס את הכוס ושתה אותה בבת אחת. בהתחלה הוא היה נראה כאילו זה לא משפיע עליו, אבל אז המשקה התחיל לבעבע בתוכו. הוא הרגיש כאילו הוא נשרף מבפנים.
"אאוץ'," הוא אמר.
קיקי רק חייכה.
מקס הרגיש איך הוא מצמח פרווה. השיניים שלו גדלו בפה שלו. הוא קרס על ברכיו, והרגיש איך הוא מתכווץ. הוא פלט יבבה של כאב.
הוא ניסה לצעוק, אבל כל מה שיצא לו מהפה היה רייייט.
"לפחות עכשיו הוא יהיה שקט," אמרה היילה.
"אכן, אכן," אישרה קיקי, והכניסה אותו לכלוב.