סודה של הטייסת – פאנפיק לפרסי ג'קסון

– אמיליה ארהארט חשבה שהמצב לא יכל להיות גרוע יותר ממה שהוא כבר היה.
היא הייתה בלב ים, כשדבר חוץ ממטוס עמד לחסדיה, כמובן, השמיים היו לצידה. אך המים הכו בה בחוזקה, גלים בגובה מאות מטרים הלמו במטוסה והפילו אותו מהשמיים. בעת שהמטוס צנח אל מיי האוקיאנוס השחורים, התפללה אמיליה כי יום אחד, יום אחד מישהו ימצא את הרמז שהטמינה. –

**********************************************

גרייס בלו אכלה ארוחת ערב כשהיא קיבלה את השיחה טלפון הכי משונה בעולם. היא בדיוק דגה שאריות סלט כשבין הרעש הבילתי נסבל שמשחק הפלייסטיישן שאחיה הקטן – דייב – שיחק בו, היא שמעה בקושי את הטלפון מצלצל.
"דייב, אתה יכול לענות? אני אוכלת." היא קראה אל הסלון. "בסדר .. בסדר…" מילמל דייב.
"דייב," גרייס ניסתה שנית. "זכינו במיליון דולר."
"בסדר… בסדר…" הוא מילמל שנית, ואז הזדקף. "רגע, מה?" גרייס נחרה בבוז והרימה את הטלפון המצלצל.
"הלו?"
"ששש…" השתיק אותה קול אישה. "דברי בשקט. אם אתם, גרייס או דוויד בלו שומעים את זה. אתם צריכים להיות ממש בשקט." זה היה נשמע כמו הקלטה. גרייס גילגלה עיינים, היא הייתה רגילה לדברים האלה. הפרסומות הטלפוניות האלה יכולות ממש לעצבן. "מהרגע שאתם שומעים את דבריי אין לכם הרבה זמן. בדקות הבאות תשמע דפיקה בדלת, אתם תצטרכו לברוח, מהחלון. מי שיינסה להיכנס לפה יעשה כול מה שצריך כדי לעצור אתכם." גרייס נלחצה.
"דייב!" היא צרחה. "בוא הנה מיד!"
דייב בלו ידע לזהות את הנימה הזאת את אחותו, ולמרות שילדות בנות שלוש עשרה כמו גרייס לא רציניות בקשר לכמעט כלום, לגרייס תמיד הייתה נימה מיוחדת שמבהירה שהמצב רציני. הוא זינק אל עבר אחותו, והיא סימנה לו להצמיד את ראשו לשפופרת.
"עליכם לצאת למסע, מסע מסוכן ביותר – אין ספר בכך. עליכם לצלוח מדינות רבות, ולפצח תעלומות שחוקרים רבים לא הצליחו מעולם לפענחם." עיניו של דייב נפערו בחוסר אמון. הוא העיף מבט באחותו והיא השיבה לו את אותו המבט בדיוק.
"אבל אנחנו מאמינים בכם. גרייס ודוויד, אתם רק ילדים, אבל דברים רבים תלויים בכם עכשיו, אני מצטערת אך לא אוכל לספק לכם יותר מידע כעת. עליכם לעזוב את לונדון – עיר מגוריכם – באופן מיידי. טוסו לקנזס, לאצ'יסון. להתראות, ובכן, עד הפעם הבאה." ההודעה נגמרה, הטלפון נותק. גרייס ודייב בהו אחד בשני.
"מתיחה מוצלחת." הצליח דייב להגיד, "כן…" מילמלה אחותו. "ממש."
גרייס הייתה גדולה מדייב בשנתיים, ועדיין התפלאה לרגיעות שבה הילד בן האחת עשרה מגיב לכול דבר. הוא היה רגוע אפילו כשהם ירדו בתחנה הלא נכונה ברכבת התחתית של קמדן.
גרייס ודייב חיו על חשבון דודם – ווילי ברוס- שאחרי מות הוריהם לפני כשמונה שנים קנה להם דירה ממוצעת בקמדן ונתן להם לעשות כרצונם. בלילה הם היו לבד, הדוד ווילי שכר בייבסטריות שבאו לשמור עליהם בלילות, אבל רוב הזמן דייב וגרייס היו לבדם.
טוק טוק טוק