סודה של הטייסת – פאנפיק לפרסי ג'קסון 4

"אמיליה, אני כה שמח שבאת." אמר האיש בשחור לאדומת השיער בת השתיים עשרה. "לכבוד הוא לי להיות פה, אדוני." ענתה הילדה בקול צפצפני. "את מבינה את הסיכון שאת לוקחת, אמיליה?" הוא שאל אותה ברצינות. עיניו השחורות נעוצות בעיניה הכחולות. "אני מבינה, אקח את הסיכון. כי אחרי הכול, עלינו למצוא אותה." האיש בשחור הנהן בכובד ראש. "כן," הוא אמר. "עלינו למצוא את המכונה."

*******************************************************
גרייס ודייב הספיקו להתרחק כקילומטר וחצי לפני שהבניין שלהם התפוצץ.
הם רצו אל עבר תחנת האוטבוס הקרובה ביותר כששמעו את הפיצוץ המחריד, האחים העיפו מבט בבניין ההרוס, שלהבה כחולה-ירוקה איכלה אותו. מכבי אש חילצו כמה אנשים משם, מכוסים בבד לבן. שלושה מהם ישבו על האלונקה ולפי מה שגרייס ודייב יכלו לראות, הם היו נסערים מאוד. הרביעי היה מכוסה מכף רגל ועד ראש. "אולי דוד ווילי שרד?" שאלה גרייס בתקווה. היא לא חיבבה את וויליאם ברוס יותר מדי, אך הוא היה המשפחה היחידה שנותרה להם.
"אולי." אמר דייב בעצב, הוא עדיין היה נסער ביותר מהתרחשיות הערב האחרון. "הם נראו כמו חייזרים." לחש דייב, "ראית את זה? אני אומר לך, משהו היה לא אנושי באנשים האלו." הוא ציפה שאחותו הריאליסטית תשלוף הסבר מדעי הזוי לעייניהם החייזריות של האנשים, וללהבה הכחולה-ירוקה שאפפה את הבניין. "אתה צודק," היא אמרה להפתעתו של דייב, גרייס אף פעם לא הסכימה איתו. "משהו מסריח פה, מה האישה מהטלפון אמרה? שהם יבואו לחפש אותנו, מי זה הם? למה הם רוצים אותנו, ומה הם חיפשו בבית שלנו?" דייב משך בכתפיו בייאוש. "אני חושב שהם חשבו שיש ברשותנו חפץ שהם מחפשים. מה הם אמרו שם… אה, אני זוכר! הם רצו את המכונה."
"אבל אין לנו שום מכונה!" צעקה גרייס. "אולי המכונה בקנזס, בשכונה הזאת.. אצ'סטון?" הציע דייב.
"אצ'יסון," תיקנה אותו גרייס, "זה סביר מאוד להניח, אבל למה שנקשיב לאישה מהטלפון?" דייב הרים גבה. "אני לא יודע עם שמת לב עכשיו, אבל כול מה שהיא אמרה עד כה התגשם. אני מציע בחום שנקשיב לה לפני שעוד חייזרים, או מפלצות, או איך שלא קוראים להם יתקיפו אותנו. והפעם, אחות יקרה, דוד ווילי לא יציל אותנו." הוא נאנח בעצב.
"אבל יש לנו חיים בלונדון!" מחתה גרייס. "בית ספר… חברות – "
"היום יום שבת." אמר דייב. "יעבור לפחות שבוע עד שההנהלה תתקשר אלינו, חוץ מזה, אני בטוח שלאישה מהטלפון יש קשרים." גרייס גילגלה עיינים, לדייב תמיד הייתה את אותה ציניות מעצבנת ברגעים הקשים ביותר.
הם היו בקמדן, בשבת, בעשר בלילה, הם לא ידעו מה קרה לדוד שלהם – קרוב המשפחה היחיד שנותר להם – הם הותקפו על ידי חייזרים זרחניי עיינים והבעיה הגרועה מכולם, לא היה להם כסף. "בסדר," אמרה גרייס בייאוש. "ניסע לאצ'סון. אבל בשנייה שאנחנו מבינים מה לעזעזל קורה פה, אנחנו עולים על הטיסה הראשונה ללונדון." דייב הנהן בראשו בצייתנות.