סודה של הטייסת – פאנפיק לפרסי ג'קסון פרק 2

טוק טוק טוק
דפיקה על הדלת, דייב וגרייס מזדקפים. "תפתחו!" שאג קול נמוך. "מיד! תנו לנו את זה!"
דייב וגרייס זינקו אחד אל הזרועות של השני. "מ…מה?" מילמלה גרייס. "תפתחו או שניכנס!" איים הקול שנית, הפעם קול נשי.
"מה אתם רוצים?" צעק דייב. לא נשמעה תגובה. "הם הלכו?" שאלה גרייס בתקווה שתי שניות לפני שדלת הכניסה הועפת בבעיטת קרטה ממקומה.
אל תוך הבית נכנסו שלושה אנשים, האחד, כנראה הגבר בעל הקול הנמוך, היה גבוה מאוד וכהה שיער. השנייה, האישה שדיברה, הייתה נמוכה ובלונדינית בעלת עור בצבע ברונזה. השלישית הייתה ילדה ממש, היא נראתה כבת גילו של דייב. היא הייתה יפה מאוד, היה לה גוון עור בצבע שוקולד, מה שסימן שהיא חצי שחורה חצי לבנה, ושיער שחור מתולתל.
שלושת האנשים האלו יכלו להראות נורמליים לחלוטין ללא הגוון עיינים הכחול זורח החייזרי שלהם.
הם עמדו בכניסה, גרייס ודייב נסוגו מיד אל הקיר, על יד החלון. הראשונה שפנתה אליהם הייתה הילדה. "איפה זה?" היא סיננה. "הרגעי, קייטי." אמר הגבר. "הם רק ילדים."
"רק ילדים?" ליגלגה האישה. "האם שכחת, אוון, שלפני חמישים שנה כמעט הובסת ביידי אחד מהילדים הללו?"
הגבר, אוון, עיקם את אפו הארוך – "אינני חושב כי הפעם הזאת נחשבת, ליילה, הייתי בגוף מארח גרוע ביותר. בן אנוש בן תשעים ושלוש!" קייטי נחרה בבוז. "בואו פשוט נחסל אותם." גרייס התכווצה. היא הרגישה שהבטן שלה הפכה למכונת כביסה.
"מיד אחרי שנוציא מהם מידע." הבטיחה ליילה, היא פנתה אל הילדים. שחיבקו אחד את השני בחוזקה.
ליילה חייה כבר יותר מאלפיים שנים. אולי בשמות אחרים ובמראה אחר, אך לא משנה כמה דמויות ואנשים אירחו אותה בגופם, היא לא הצליחה להבין אותם. את עומס הרגשות המעיק שלהם.
מחשבה זאת חלפה בראשה בעת שהתבוננה בשני הילדים האלו. האחת, בת שלוש עשרה לכול היותר, שערה הכהה והחלק – הדומה כול כך לשערו של אחיה – היה פרוע. עיניה החומות היו פעורות לרווחה באימה גלויה. כמה פעמים היא ראתה את ההבעה הזאת על הקורבנות שלה, ואילו הילד נראה כבן אחת עשרה. כהה שיער ובעל עיינים חומות כמו אחותו. עורם היה חיוור, טיפוסי ללונדונים. ושניהם היו מנומשים קלות באזור האף.
ליילה העיפה מבט בשותפיה, לראות עם גם הם הבחינו במה שהבחינה בו, אך היא לא ראתה דבר מאלו בקייטי ובאוון.
"דברו!" נבח אוון. "איפה זה?"
"א…איפה מה?" גימגמה גרייס. "אל תתיממי, בת תמותה." צעקה קייטי. "אנחנו יודעים שהמכונה אצלכם."
המכונה אצלנו? תהה דייב בליבו, הוא נזכר בדבריה של האישה מהטלפון – לכו לאצ'יסון, קנזס. אולי המכונה נמצאת שם? מה כול כך חשוב במכונה?
"אנחנו לא יודעים כלום." התגוננה גרייס. "אתם יודעים," התערבה ליילה. "אתם יודעים איפה המכונה ואיפה המרכיבים הדרושים להפעלתה, ואתם תגלו לנו מה אתם יודעים. ילדים, או שסופכם יהיה זהה לסופה של בת התמותה הטיפשה הלה!"
"מי זאת אלה בכלל?" צעק דייב בייאוש. "אין לנו מושג על מה אתם מדברים, תסתלקו מהבית שלנו!"
"לא השארתם לנו שום ברירה." אמר אוון בשקט. הוא הסתער לכיוונם של הילדים, כשהדבר הכי לא צפוי קרה….