סאקורה ונקמת הגורל | פרק 5-ראש הדרקון
ברגע שראשו הוטח בקיר הלבנים דמיאן ידע שאין לו כבר שום סיכוי. הוא נלחם נגד הדרקון הלידי כבר שלושה ימים בלי הפוגה והוא ידע שאם לא ינוח הוא יקרוס במהירות והדרקון הלידי יחסל אותו. עד לפני רגע, דמיאן התגנב אל מאחורי הדרקון. חומק מזנבו האדיר ומנתצי חומצה קטלניים עד לטווח חרב. דמיאן הרים את חרבו הכסופה באוויר על מנת לנעוץ אותה בגב הדרקון. ופתאום- בום! משהו ענק פגע בגבו בחזקה והוא הועף על קיר הלבנים. "בבקשה אבא" התפלל דמיאן לארס, אל המלחמה. שהיה גם אביו. "תעזור לי" התחנן. דממה. לרגע לא קרה דבר ודמיאן חשב שהוא עומד למות בעוד רגע. אבל אז קרן אנרגיה אדומה נורתה מהשמיים לעבר הדרקון הלידי והוא הועף עשרים מטרים לאחור. ודמיאן הרגיש את פצעיו מתרפאים. הוא קם, קורן מאנרגיה אדומה כדם כשהוא אוחז את חרבו בידו וצעק: "בשם ארס!" והסתער לעבר הדרקון. הדרקון הלידי ירק נתצי חומצה נוספים אך הם חלפו מצדדיו של דמיאן בלי לפגוע בו. הדרקון שאג , פער את פיו וזינק במלתעות פתוחות אל דמיאן. אך דמיאן היה מוכן. וברגע שלסתותיו האדירות של הדרקון נפערו, נחושות בדעתם לקרוע אותו לגזרים. הוא קפץ והחדיר את כל אורך חרבו ללוע הדרקון כשכל האנרגיה שבו ובחרב נפרקת ומפוצצת את הדרקון לעננת אבק מפלצות ומשאירה רק את השריון שבראש הדרקון כסמל למאבק. הוא החדיר את ראש הדרקון לתרמילו, כקמע למזל. דמיאן היה יכול להישבע שהוא שמע את אביו צוחק: "ככה עושים את זה". הוא המשיך במסעו וכאשר הגיע ליער נעצר. מחנה החצויים. לחזור למחנה. לא הייתה לו שום ברירה. אם הוא רצה לשמוע את הנבואה של האורקל, עליו לחזור למחנה. הרי הוא חצוי, הם חייבים לארח אותו. אפילו לזמן קצר למרות שהוא כמעט החריב את כל המחנה. תמונות התרוצצו בראשו. שריפות, ביתנים קורסים, קיר הטיפוס מתמוטט, חצויים צורחים ורצים לכל הכיוונים בבהלה… "אין לי ברירה" חשב לעצמו. דמיאן נשם עמוק וצעד קדימה.
תגובות (4)
יפה!
אהבתי!
תודה
ממש טוב! מצפה להמשך!
תודה, יש המשך!!