חסר מעצורים | פרק 1- הלם כפול

בוום! פיצוץ. בוום! עוד אחד. זכוכיות מתנפצות, אורות, קולות ופיצוצים בלי סוף. הראש מסתחרר. סאקורה לימארוס נאבק להישאר בהכרה ולו רק חלקית. הוא חושב על אמא. על האמא שלא הכיר, על האמא שאבא שלו לא הסכים להזכיר. בוום! עוד פיצוץ. התקרה קורסת. הוא מאבד את ההכרה.

סאקורה התעורר וגילה שהוא במערה ושהוא כבול לרצפה בשלשלות ממתכת שהוא לא הכיר. לא ברזל, לא נחושת. מן תערובת משונה של מתכות. אלף מחשבות התרוצצות בראשו. חטפו אותו, הוא מת ונמצא בעולם הבא ושאר מחשבות מסוג זה. הוא סילק אותן מראשו, והתרכז בלבחון את המקום שבו הוא נמצא ולמצוא דרך להשתחרר ולברוח. המערה הייתה בגודל של חדר קטן ללא פתחים או יציאות וקירותיה כוסו באלפי קריסטלים. לכבליו לא היה חור למפתח או טבעות רופפות. הוא ניסה לצעוק "הצילו!!!" ועוד פעם: "שמישהו יוציא אותי מכאן". "תהייה בשקט חצוי" השיב קול אישה רם וסמכותי מבעד לקירות. הקול היה מתכתי מעט אך עדיין ברור. לא לגמרי קול של אישה, אלא קול מעט שונה. קול יותר… רוחני, אולי אפילו אלוהי. אתה משתגע. חשב לעצמו. אין כזה דבר אלוהים והאלים היווניים שדיברנו עליהם בשיעור היסטוריה בבית הספר הם רק פסלים. אתה רק הוזה בגלל המכה שחטפת בראש הזכיר לעצמו. "מי אתה?" דיבר את קירות תאו שנצצו מקריסטלים זהובים. הרבה יותר נוח לדבר, להרחיק את המחשבות ולהתרכז רק בלדבר. פתאום סאקורה התחיל להרגיש כאילו משהו יוצא ממנו, נדחף החוצה. משהו פנימי. כמו חלק בנשמה. הוא הסתכל סביב ולא האמין. הוא ראה את השנאה, הכעס והדחף לנקמה במי שעשה לו את זה. יוצאים מגופו, נעים ומתגבשים עד ליצירת דמות אישה בעלת פנים רציניות אך מזמינות, עם שוט וחרב. ועל כתפה – עיט זהוב. "מי… מי את?" גמגם סאקורה. אך התעשת מיד והרגיש את השנאה והזעם חוזרים אליו. "מי את?" שאל בכעס. הדמות הישירה לאט את עיניה אליו ואמרה לו "אני היא – אמא שלך".