נסיכת השמיים. פרקים 1 2 ו- 3

פרק 1 :

"היילי החולה שמעשנת ת'שיער שלה". כך היו שרים בכל בית הספר, על הילדה החנונית עם השיער האדום כהה. קראו לה : חולת נפש, נרקומנית, הוזה ועוד בהרבה שמות שפגעו בה קשות. נמאס לי מהעולם המטומטם הזה ! חשבה לעצמה כמו תמיד, אין כאן שום דבר ששווה לחיות בשבילו ! גם להתאבד לא עוזר … איכשהו אני תמיד נשארת בחיים. חשבה לעצמה בעצב. נהנהנהנהנהנה…. הצלצול להיכנס לכיתות נשמע וכל תלמידי י'3, רצו לכיתה שהמורה להיסטוריה, לא תגיע לפניהם. כעבור דקה, כל התלמידים היו בכיתה, עם ציוד על השולחן. המורה להיסטוריה לא נכנסה לכיתה. אלה המנהל נכנס. כולם אהבו את המנהל, אבל ידעו, כשהמנהל נכנס לכיתה בתחילת שיעור, זה לא טוב. "אל תדאגו". אמר המנהל, "הפעם, אף אחד לא הסתבך". נשמעו קצת צחקוקים בכיתה. אבל תוך שניה שרר שקט.
"באתי לבחון תלמידים לתחרות כישרונות צעירים". אמר המנהל.
זו הזדמנות להחזיר לעצמי את הכבוד, או לפחות שאני ארגיש פחות שנואה. חשבה לעצמה היילי .
"אני רוצה להיבחן". קראה. כל הכיתה צחקה. המנהל נתן מבט אחד, וכל התלמידים השתתקו.
"באיזה כישרון" ? שאל המנהל.
"אני שרה"… אמרה.
"איזה שיר" ? שאל המנהל.
Love the way you lie. של ריהאנה.
"אוקי… אז בואי נשמע.
היא התחילה לשיר ועל המילה הראשונה. איכשהו כולם ישבו בשקט והקשיבו : On the first page of our story…
כשהשיר הסתיים : כולם ניערו את ראשם כאילו הם משתחררים מכישוף. התלמידים הראשונים שהתעשתו, התחילו לצחוק צחוק מזויף, וכך גם אלה שאחריהם. רק תלמיד אחד. העז להגיד את האמת. "את שרה מעולה". אמר. אחריו עוד כמה תלמידים אמרו… עד שכולם הודו.
"טוב אני חייב להודות שהדהמת אותי". אמר המנהל. "התקבלת".
היילי חייכה ואמרה : "תודה".
"עוד מישהו" ? שאל המנהל.
אף אחד לא זז. "טוב". ביי. אמר המנהל. "נ.ב המורה להיסטוריה במבחן עם כיתה אחרת אז יש לכם שיעור חופשי".
כל הכיתה צרחה : "יש"!

בינתיים : המנהל יצא בשקט מהבית ספר במבט מודאג בלי שאף אחד ישים לב. הוא הלך כחמש דקות עד שהגיע לסמטה אפלה וחשוכה שאין בה אף אחד. הוא הוציא את הטלפון וחייג. קול נשמע מתוך הטלפון. "מה קורה ג'ון" ?
"לא טוב" ! ענה המנהל.
"מה קרה" ? שאל הקול מודאג.
"כיירון". התחיל המנהל. "יש לי סירנה בבית ספר" !
"סירנה" ?! כיירון כמעט צעק מרוב הפתעה. תוך כמה דקות הוא התעשת. "היא יודעת שהיא סירנה" ? "איך גילית את זה" ? הפציץ כיירון את ג'ון בשאלות.
ג'ון שתק 2 דקות ואז ענה : "לא נראה לי שהיא יודעת", "היא שרה בכיתה וכל הכיתה ישבו מהופנטים והקשיבו".
"יש רק שלוש סירנות בעולם". אמר כיירון.
"זה אמור לעניין אותי" ? שאל ג'ון.
"כן". "כי הסירנות הן מפלצות מוגנות, ואם נהרוג אותה, ניענש בחומרה".
"טוב אז אתה יכול לקחת אותה לבית הספר שלך" ?
"כן. אני יכול". ענה כיירון. "אני אבוא עם שני התלמידים הכי טובים שלי".

פרק 2 :
למחרת שוב הילדים המשיכו ללעוג להיילי. היא חשבה לעצמה – אין סיכוי שאני משתתפת בתחרות הזאת שכל התלמידים לא סובלים אותי. אני אלך היום למנהל ואגיד לו שאני פורשת. –
המורה למתמטיקה נכנסה לכיתה עם חיוך רחב והכריזה : "בוחן פתע" !
שיט, – חשבה לעצמה היילי, – אני לא מבינה כלום במתמטיקה. – למזלה המנהל נכנס לכיתה וקרא לה לצאת. שיצאה הוביל אותה לחצר שם פגשה : איש בכא גלגלים ושני ילדים (בן ובת) אחד מכל צד שלו. האיש בכיסא הגלגלים דיבר, "אני כיירון זה פרסי וזאת אנבת". "המנהל סיפר לי על הכישרון שלך, "ובאתי לשאול אותך אם את רוצה לעבור ללמוד אצלי בפנימייה לכישרונות צעירים".
"ברור שאני רוצה". ענתה מיד היילי.
"אבל אני אצטרך כמובן אישור הורים". הוסיף כיירון.
המבט של היילי דעך. "אין לי הורים". אמרה. "אף פעם לא פגשתי את אבא שלי", "ואמא שלה מתה שהייתי בת שלוש".
"אז איפה את גרה" ? שאל כיירון.
"בבית יתומים, "בהמשך הרחוב".
"טוב אז קחי את התיק שלך", "ואני אסיע אותך לבית יתומים". כדי שתוכלי לארוז את הדברים שלך". אמר המנהל.
"אוקי". אמרה.
"פרסי, אנבת. "לכו אתה ותעזרו לה". אמר כיירון.
הם הלכו לעבר הכיתה. "אני פרסי". אמר הבן. "אנבת", אמרה הבת.
"אני היילי". אמרה היילי. היילי נכנסה לכיתה. (היא רצה לכיתה עד שפרסי ואנבת השיגו שני מטר מהכיתה.)
"היא לא נראית כל כך מסוכנת". אמר פרסי. "היא נראית לי ממש נחמדה".
"היא סירנה". "תזכור את זה". ענתה לו אנבת.
היילי יצאה מהכיתה. פרסי ואנבת השתתקו.
"מה קרה" ? שאלה היילי. "טוב, "בטח ריכלתם לי על השיער". "אני לא צבעתי את השיער שלי באדום! נולדתי ככה ! נראה לי שאני אצבע אותו לשחור". אמרה בעצב.
"לא". אמר פרסי. "לא דיברנו על השיער שלך. אמרנו שאבא שלך בטח ממש דביל". "איזה אבא יעזוב בת כמוך?" אמר פרסי שידע מי שלה והאמין שהוא דביל.
"באמת? אתה באמת חושב ככה" ? נדהמה היילי.
"כן" אני באמת חושב ככה. ענה לה פרסי.
פרסי אנבת והיילי השתתקו, ואת כל השיחה הם עברו בשתיקה.
המנהלת של הבית יתומים הייתה שמחה שהיילי עוזבת, וכך גם כל היתומים, הם לא היו עצובים שהילדה המשוגעת שמאמינה שקיימים אלים אולימפיים, חצי אלים, מפלצות ושדים, עם השיער האדום, עוזבת אותם בלי לחזור.
אחרי שפסי אנבת והיילי יצאו מהבית יתומים, כיירון וג'ון דיברו. אז לשלושה לא הייתה ברירה אלה לפתוח בשיחה.
"מה הכישרונות שלכם" ? שאלה היילי. אנבת ופרסי קפאו.
"אני רוקדת". אמרה אנבת אחרי דקה.
"אני מצייר לא רע" אמר פרסי.
"אני רוצה לראות" ! אמרה היילי. "אני אשים שיר ואת תרקדי".
"בינתיים". אמר פרסי. "אני אביא ציור שציירתי". "לכיירון יש אחד באוטו".
"אני שמה שיר". אמרה היילי ופרסי רץ להביא ציור מהאוטו של כיירון.
השיר התחיל ואנבת רקדה כמו מקצוענית.
שנייה אחרי שנגמר השיר פרסי חזר עם ציור שהבת של אפולון ציירה.
"רקדת מדהים". אמרה היילי.
"תודה." אמרה אנבת והשתתקה.
"ואו, איזה ציור מהמם!" אמרה היילי, "מצייר לא רע עלאק. אתה מצייר מדהים!"
"תודה" אמר פרסי מחייך וצוחק בליבו לעובדה שהוא לא צייר את זה. "מה הכישרון שלך?" שאל פרסי את היילי.
"אני שרה…." אמרה היילי והשתתקה. "אני לא שרה עד כדי כך טוב שקיבלו אותי!" פלטה בטעות.
"את בטח לא שרה כזה גרוע!" ניסתה אנבת לעודד אותה.
"תשמיעי לנו שנייה." אמר פרסי שנכנס לזה יותר מידי חזק.
– הוא כזה דפוק! – חשבה לעצמה אנבת.
"באמת?" הופתעה היילי. "בדרך כלל אף אחד לא רוצה שאשיר."
"אני כן." אמר פרסי וחייך חיוך שגרם לאנבת לקנא. אבל יותר הדאיג אותה איך יוצאים מליפול לכישוף של סירנה אבל למזלם של אנבת ופרסי היילי רק השמיעה להם את ההקלטה שאחד מילדי הכיתה העלה לאינטרנט כדי שכ הכיתה תוכל לצחוק עליה, הכישוף עדיין פעל אבל חלש יותר.
"ואו!" הודהמה אנבת, היא שמעה כמה סירנות שרות בחיים שלה עם תליון ההגנה שלה (שפרסי הצליח לשבור). אבל זאת שרה הרבה יותר יפה מכולן ביחד!
"את, את מדהימה!" נדהמה אנבת'
"תודה…" הופתעה היילי שכמעט אף פעם לא החמיאו לה.

פרק 3 :
– אנחנו חייבים להרוג אותה – חשבה לעצמה אנבת' שידעה שהסירנה הזאת הולכת להביא רק צרות.
– זה לא יעזור להרוג אותה – חשב פרסי לעצמו – זה רק יכעיס אותו…. מה אפשר לעשות? היא יותר מידי חזקה! היא יכולה לשאוב לנו את הנשמה בשנייה אם היא רק תרצה. אולי ננסה להפגיש אותה עם אבא שלה? לא זה לא יעזור! אולי זה כן….-

אחרי הרבה זמן של נסיעה הגיעו כיירון אנבת' פרסי והיילי לתחנת דלק, אנבת' כיירון ופרסי יצאו מהאוטו ודיברו.
"היא מסוכנת!" פתחה אנבת' "אנחנו לא יכולים להשאיר אותה בחיים אחרת אנחנו מתים!"
"אני חושב שכדאי שנביא אותה לזאוס…" אמר פרסי.
"זאוס?" מה הוא יעזור. שאל כיירון
"הוא אבא שלה!" ענה פרסי כאילו זה מובן מאליו.
"מה????" צעקו אנבת' וכיירון ביחד.
"מה לא ידעתם?" התפלא פרסי.
"זה הכי ברור בעולם!" אמרה אנבת' בציניות.
"היא הבת של זאוס…. אני לא מאמין ידעת כל הזמן הזה ולא אמרת לי?" כעס כיירון. ואף אחד מהם לא שם לב שהיילי הייתה שם.
"אני הבת של מי?" התפרצה היילי לשיחה.
"אף אחד!" מיהר פרסי להכחיש.
היילי כעסה.
"זה לא יעזור פרס, פשוט תגיד לה!" אמרה אנבת'.
"את הבת של זאוס." אמר כיירון.
"של מי????????" נבהלה היילי.
"זאוס!" אמר פרסי. "מה את כל כך לחוצה, אני הבן של פוסידון…. את רואה שזה מזיז לי?"
"של מי???????" חזרה היילי בבהלה.
"של פוסידון!" אמרה אנבת' שנמאס לה כבר מההפתעות.
"ואנבת' היא הבת של אתנה." הוסיף פרסי.
"של מ——— (היילי באה לצעוק עוד פעם של מי???? אבל אנבת' קטעה אותה.)
"יו הבנו יא לחוצה." צחק פרסי אחרי שהיילי התגברה על ההלם.
"טוב ועכשיו את הולכת לפגוש את אבא שלך." הוסיף כיירון כאילו כדרך אגב.